גמרתי הבוקר לגמוע את הספר החדש שלך, שקניתי ממך בהיותך באטלנטה. גמעתי ובכיתי. הזדהיתי עם חלק כל כך גדול מהספר, כאילו קראת את המחשבות והרגשות שלי ונתת להם מילים, פשוטות, כנות, ישירות וללא בושה. לא יכולתי לעזוב את הספר עד שנגמרו לי הדפים בו, כי רציתי לדעת איך מיכל תצליח לפתור את הפלונטר שלה וזאת תוך כדי ידיעה, הבנה וקבלה שלכל אחת ואחת יש סיפור אחר, גם אם מאוד מאוד דומה. מעניין אותי מאוד לשמוע ממך - איך הבאת את מיכל ״הביתה״ ואיך לא הצלחת ממש להביא את עצמך לשם? האם פתרת את הדילמות שלך הפרטיות באופן שונה? האם הדילמות של מיכל שונות משלך ורק אימצת דברים ששמעת מסביב מישראלים אחרים? האם בהחזרתה של מיכל השקטת חלק ממך שרצה לעשות כמוה אך לא יעשה זאת יותר? אני סקרנית. הספר מאוד אינטימי ורגיש. הסקתי, אולי מהר מידי, שהוא מתחבר למה שאת הרגשת או מרגישה. נשארתי סקרנית לשמוע עוד.
אם יתאים לך, אשמח לפטפט טלפונית, אך בינתיים, אני צריכה כוס תה חם כדי להחזיר לעצמי קצת נוזלים…..
תודה רויטל, על החויה !!!!!
ספרה של רויטל שירי-הורוביץ, בת עיראק, פורס לפני הקורא את קורות חייהן של שלוש בנות משפחה אחת, ויולט ופרידה, שתי אחיות שנולדו בעיראק, והיגרו לישראל בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. ונועה, הבת של ויולט שנחשפת לסיפור חייה של אימה דרך יומן שויולט מפקידה בידיה של פרידה. הספר הוא בעל חשיבות רבה, בכמה רבדים. ראשית, הגיבורות בספר הן הנשים במשפחה, אך חשוב מכך הוא שסיפור המשפחה מסופר מן ההיבט הנשי. אם בעבר נחשפו הקוראים לסיפורי היסטוריה שנכתבו על גברים, ואף סיפורים על נשים נכתבו על ידי גברים, הרי שרויטל שירי-הורוביץ, משרטטת ביד רגישה ועדינה, את מהלך חייהן של גיבורות הספר, ומאפשרת לקהל קוראים הצצה להלכי הרוח שלהן, לרגשותיהן, ולתחושות שלהן ביחס לקורות אותן. רויטל שירי-הורוביץ, מניחה מראה מול הקורא ושואלת שאלות נוקבות, האם אנו מספרים את הסיפור המשפחתי לדורות הבאים, האם אנו מחויבים לו ומעבירים אותו הלאה ...
שלוש פעמים, לא פחות, רויטל שירי־הורוביץ, 49, ובעלה אמנון, היטלטלו הלוך ושוב עם משפחתם בדרך הארוכה מהארץ לסיאטל שבאר־ צות־הברית, ובכל פעם השתקעו לשנים אחדות. דווקא היא, ששירתה בנח“ל, שעליה אמרו חבריה ש“את הכי ישר־ אלית שיש“, מתגוררת היום בסיאטל עם בעלה וארבעת בניהם, יותם, 21, נדב, 18, רועי, 15, וברק, 10. בספרה ”להתראות בקרוב“, שיצא לאור עכשיו בהוצאת ”ספרי עיתון 77“, היא מתארת את חיי הקהילה הישראלית שם, בפר־ בר שבו ממוקמים גם הקמפוס המרכזי של מיקרוסופט, משרדי גוגל ובואינג, ו“לאחרונה מגיעים גם הרבה חבר‘ה מאמדוקס“. מה שלאחדים נשמע כמו חלום, מתואר בספרה כמציאות מורכבת יותר הכוללת תחושות זרות וארעיות, תלישות, חוסר ודאות, בדידות, בגידה של חברת ילדות וחיי קהילה שנבנית במרחקים במקביל לגעגועים עזים למשפחה ולארץ. שירי־הורוביץ גדלה בחולון, ברמת גן ובהרצליה, ושירתה בנח“ל, באילות ליד אילת. היא למדה באוניברסיטאות תל־אביב וחיפה לתואר ראשון ושני בספרות ובגיאוגרפיה. בשנה השנייה ללימודים פגשה את מי שיהיה בעלה, אמנון. ”היינו תפרנים“, היא מספרת. אמנון, איש מחשבים, קיבל הצעת עבודה בלונדון, והם נסעו לשם לשנה ש - הוא עבד במיקרוסופט )היום בגוגל(. אז חוותה לראשונה את הלם המעבר מתרבות לתרבות. ”אנשים דיברו שם על מזג האוויר ומה יעשו בסוף השבוע ושתו בלי הפסק. בהתחלה חשבתי ’איזה אנשים שטחיים!‘, והלכתי לתיאטרון ולא בדקו את התיק שלי. ואחרי כמה חודשים הבנתי שבעצם ככה אנשים אמורים לחיות, ושאנחנו כאן בישראל המשוגעים, ושאדם צריך לחיות את החיים שלו ולא של המדינה שלו, בלי פחד מפיגועים ובלי מלחמות“. להמשך קריאה
שלוש פעמים שבה רויטל שירי הורוביץ לארץ ובחזרה לסיאטל, ביחד עם בעלה וארבעת ילדיה, אשר שניים מהם נולדו בארץ ושניים מהם כאן בארה"ב. הרצון התמידי לשוב לארץ ולגדל את ילדיה שם ומפח הנפש שספגה בכל פעם מחדש, עוררו בה מחשבות: איך זה שישראלים שחיים שם מפנטזים על חיים כאן בארה"ב וחושבים שכולנו מיליונרים, ואיך זה שאנו הישראלים החיים כאן, מפנטזים תמיד על חזרה לארץ. האם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר? "אז זהו”, עונה שירי הורוביץ, "רציתי להראות שהדשא לא ירוק יותר, הוא פשוט אחר". להמשך קריאה
ספרה החדש של רויטל שירי הורוביץ, 'להתראות בקרוב', מטפל ברגישות בנושא חשוב הנוגע לקהילה הישראלית המתגוררת בארצות הברית. דרך קשר מתערער בין מיכל לבעלה דן (שניהם חווים את החיים בארצות הברית באופן לחלוטין שונה) וקשר מכתבים מתערער בין מיכל לתמרי, חברת ילדות קרובה (זו חיה בסיאטל, האחרת בתל-אביב), מועלים סימני שאלה וספקות לא קלים לגבי תחושת הזהות של הישראלי החי את 'החלום האמריקאי'. דור הילדים, הנולדים והגדלים בחו"ל, מחדד את שאלת הזהות ומעמיק את האתגר העומד בפני דור ההורים לשמר את ישראליותו.
לצד עירבול הזהות הישראלית-יהודית-אמריקאית, מעלה העלילה גם את סיפורה האישי של מיכל, שהישאבותה אל חיי הרגע, הכאן והעכשיו - המעבר לארצות הברית, הנישואין, הקריירה המתפתחת של הבעל, גידול הילדים - דחו את עיסוקה בשאלות המהותיות לחייה - תחושת ההינתקות מחייה הקודמים בישראל, מחבריה הקרובים ומבני משפחתה, הינתקות מהפיתוח העצמי ומהקריירה שלה, שנבלמה במקום החדש בשל מחסומי שייכות ושפה, ולבסוף הינתקות גם מבעלה ומילדיה, בשל הפער בין ההסתגלות שלהם לעומת אי ההיקלטות שלה.
סיפורה האישי של מיכל הוא מקרה פרטי, שאינו מלמד בהכרח על הכלל. עם זאת ניתן בהחלט להזדהות עם תחושותיה ולבטיה – תחושת הגעגוע למקום הישן והמוכר המתפקד כמו 'בית', תחושת חוסר השייכות המלאה למקום החדש הדובר שפה זרה, תחושת הפער הבין דורי בין האם שנולדה שם ונותרה מהגרת, לילדיה שנולדו כאן, לתרבות האחרת, ותחושת ההחמצה הקיימת לעתים, על חיים שחלפו אחרת מהנחלם ומהמתוכנן.
ספרה של רויטל קריא מאוד, העלילה קולחת והנושא המועלה בו רלוונטי וחשוב. נהניתי לקוראו!
סיפורם של יהודי עיראק בעיראק ובישראל סופר עד כה בעיקר על-ידי מספרים גברים, שחוו את החיים בעיראק ובישראל ואת המעבר ביניהן. ספר זה מוסיף לסיפורים אלה קול נשי וצעיר יותר. רויטל שירי-הורוביץ מספרת את הסיפור באהבה ובטון רך. זהו רומן ריאליסטי מרתק, שמקשר בין עבר להווה, בין דמויות שהיו למה שהן הנחילו לדורות הבאים, והווי חייהן. 'אני מרגישה צורך לכתוב דברים למען הדורות הבאים', כותבת ויולט ביומנה שברומן, אך גם לדורנו הם מדברים, מרגשים וחשובים. על נועה נאמר ברומן, שהיא 'שילוב של אשכנזי עם עיראקית', אולי נקרא לה: עיראכנזית או אשכראקית? אנו יוצאים בעיקבותיה למסע אל העבר הבונה את זהותה בהווה.
בשפה פשוטה, יומיומית וקולחת, נפרשת בפנינו יריעה עשירה של קורות משפחה יהודית ענפה מבגדד, ובעיקר של שתי האחיות, ויולט ופרידה. התיאורים הישירים והריאליסטיים של העלייה ארצה ושל החיים במעברה הזכירו לי את הספר "כל בית צריך מרפסת" של רינה פרנק מיטרני, שתיאר את הווית העולים בחיפה, במיוחד של בני העדה הרומנית. כאן נחשפים לחיי היומיום של הפלח המבוסס יותר בקהילה היהודית העיראקית, לסגנון החיים ולבית הגדול ובו כמה דורות, שמתנהל כמו קומונה תוססת. טרגדיות אישיות, תקוות וחלומות, התמודדות עם מחלה ומוות פתאומי, אהבות נכזבות ואהבות מפתיעות, שמחות משפחתיות וכמובן הרבה-הרבה אוכל – בונים את הסיפור המרתק והסוחף הזה. וכמה אופייני לעם נודד כמו שלנו, להגיע ביחד עם בת הדור הצעיר, נועה, למסקנה ששורשים ותחושת ביטחון וזהות הם לא עניין של גאוגרפיה, אלא חיבור למשפחה.
במשך 5.5 שנים, בין הריונות ולידות והסעת ארבעה בנים לבתי הספר, החוגים והצופים, שקדה רויטל שירי הורוביץ על ספר הביכורים שלה. כן, זה לקח לה הרבה מאוד זמן, אבל מה לעשות כשאת אמא לארבעה ובין כתיבת עמוד או שניים, את צריכה גם לסיים תארים (בספרות עברית וגיאוגרפיה) וגם לחזר אחר הוצאות לאור בארץ והכל בשלט רחוק.להמשך קריאה
סיפורן של שלוש נשים, בגילאים שונים וממקומות רגשיים שונים מתגולל לאורך אורכו של הספר "בת עיראק". נועה היא צעירה כבת עשרים שאיבדה את אימה ואת כיוונה לפני מספר שנים בעקבות מחלה קשה, ועכשיו מקבלת באמצע הכאוס בו היא שרויה הזדמנות להציץ עוד רגע לעולם בו חיה האם, ושלא ידעה על קיומו. להמשך קריאה
מרשם להכנת קובה במיה לפי הבישול העיראקי מהבלוג של גיטה המקורית באתר תפוז
מרשם זה נזכר בספר "בת עיראק" שכתבה רויטל שירי-הורוביץ.
הספר יצא בהוצאת טרקלין.
ביקשתי מרויטל שתעביר לי את המתכון כולו, על כל פרטיו, כי בספר הוא מקוצר מאוד. כך הדור הצעיר של יוצאי עיראק יוכל ליהנות מהטעמים והניחוחות של הבית הישן.
אימה רשמה לנו אותו, אך המקור הראשוני למתכון היה אביה דוד ז"ל, שהיה השף האמיתי במשפחה. להמשך קריאה
סיפורן של שלוש נשים, בגילאים שונים וממקומות רגשיים שונים מתגולל לאורך אורכו של הספר "בת עיראק". נועה היא צעירה כבת עשרים שאיבדה את אימה ואת כיוונה לפני מספר שנים בעקבות מחלה קשה, ועכשיו מקבלת באמצע הכאוס בו היא שרויה הזדמנות להציץ עוד רגע לעולם בו חיה האם, ושלא ידעה על קיומו. להמשך קריאה
ביד בוטחת ורהוטה, בסגנון עברי קולח ומושך, מספרת הסופרת את סיפור רצף הדורות של משפחה יהודית בגולת בבל ובישראל .
לו היה זה אך ורק רומן משפחתי הסטורי מרתק ( והוא אכן מרתק), הייתי מסכם אותו בקצרה כספר איכותי ומעניין לקריאה, לא בהכרח הייתי סוקר אותו ובכך הייתי בוחר לסיים.
אבל רויטל שירי הורוביץ בחרה ללכת צעד אחד קדימה, ויצרה מעין שולחן פינג פונג בין עבר להווה, בין ימים שהיו ואינם למציאות כאן ועכשיו של בני המשפחה.
וזה כבר דורש אומץ בכתיבה.
החלטה שכזו של סופר/ת בספר ביכורים, לצאת לכתיבה פרוזאית אל מעבר ל״קוי אויב״ ויציאה מאיזורי נוחות העורף המוגן- ראויה להערכה רבה בעיני.
החלטה שכזו שלא להסתפק בלהיות כותבת ״קולחת ומעניינת״ אלא כותבת הבוחרת לארוג במילותיה יריעה ספרותית רבת שכבות וזמנים היא החלטה אמיצה.
זה דורש יכולת להניע אותי הקורא עשרות רבות של שנים אל תרבות אחרת, לרגש אותי במידה מספקת אך ללא כל קיטש, להשאיר בי ניחוח של אז, לסקרן אותי היטב כך שארצה כבר לדעת ״מה קרה בסוף״ ובמקביל להטיס אותי במינהרת זמן אל בני המשפחה וקורותיהם כיום.
הסופרת נעה במסע הזה בין הזמנים בכשרון רב מאוד ובאופן שלא מסגיר לרגע שזהו רומן ביכורים.
המסע בזמנים חף מסכנת הבלבול שלעיתים נוצרת בסגנון כתיבה שכזה. השפה נשארת מדוייקת, ציורית במידה, לא סובלת כלל מתיאורים מייגעים או מיותרים לעלילה ונעדרת קלישאות.
ועל הצלחתה הרבה בהחלטתה האמיצה - כבוד ממני ליוצרת.
כל זאת עושה הסופרת תוך כדי תהליך לימודי פרוזאי ניפלא עבורנו על עושר תרבותי, רוחני, כלכלי שהיה אי שם בקרב יהדות עיראק.
צבעים, ריחות, נופים, תבשילים, מנהגים , סודות, חלומות ורמזים מלווים את מסעינו אל עבר חיי היהודים בעיראק בראשית המאה העשרים דרך העליה הגדולה לארץ ישראל בראשית שנות החמישים.
דרך סיפור חייהן של העולות ויולט ופרידה, אחיות כה שונות אך כה דומות, ודרך נועה , סטודנטית ישראלית צעירה,בתה של ויולט, אנחנו נחשפים לעלילה ייחודית השואבת אל תוכה.
נדמה שזהו משולש. שלש צלעות של שלש דמויות נשיות.
אכן כך, אך אני מצאתי בין הדמויות ובדמויות המשנה גם מעגל שקוטרו רב ורחב מאוד, וצורות גיאומטריות מורכבות הרבה יותר מאותו משולש שראיתי בעת הקריאה.
יש נדבך נוסף, כואב, בסיפור. החלום ושברו.
האופן בו אדם שהיה בעיראק נשוא הערכה כה רבה, בעל בעמיו, הופך בארץ הישנה חדשה אליה עבר לאחד האדם ופחות מכך, ומאבד לא רק את מעמדו החברתי האיתן אלא גם את הכבוד שרחשה לו האשה שאיתו- שם.
הארץ הישנה חדשה מביאה עימה כללי משחק חדשים ויש הניפגעים מכללים אלו פגיעה אנושה מאוד.
הנושא מתואר ברגישות רבה ונגע לליבי .
גילוי נאות- נחשפתי לכתיבתה היפה של הסופרת עוד טרם קראתי את ספרה זה, דרך קבוצה מיוחדת מאוד בפייסבוק בה אנו חברים.
לאחר קריאת הרומן ״בת עיראק״ אני יודע עד כמה עמוק כשרונה .
מצפה לקרוא את ספרה השני,״להתראות בקרוב״.
וואו איך להתחיל.
ביום חמישי בעלי התקשר אלי בעודו ברכב וסיפר לי ששמע ראיון ברדיו על מישהי שיש לה בדיוק אותה מערכת יחסים עם אימה כפי שאת מתארת. והוא הוסיף : "כאילו את זאת שדיברתי בראיון" ככה הוא אמר לי.
אז רכשתי באותו היום בערב את המהדורה הדיגיטלית בנייד והתחלתי לקרוא את הספר.
רציתי להודות לך. בזכותך יותר קל להבין שאנחנו לא אשמות. שאנחנו קורבנות.
תמיד הייתי בקשר מסובך עם ההורים שלי. תמיד הרגשתי "יתומה" למרות שבפועל יש לי הורים. שניהם כרגע בסביבות גיל שישים.
כל מה שאת מספרת בספר עברתי גם אני ועדיין עוברת. בשנים האחרונות ההתנהגות הנרקסיסטית שלהם הקצינה ורק לאחרונה גם בני המשפחה המורחבת הבינו שמשהו לא תקין. אבל בזכותך ובזכות הספר אני מבינה שאני לא היחידה. וגם לא האשמה.
אז תודה לך.
וואו איך להתחיל.
ביום חמישי בעלי התקשר אלי בעודו ברכב וסיפר לי ששמע ראיון ברדיו על מישהי שיש לה בדיוק אותה מערכת יחסים עם אימה כפי שאת מתארת. והוא הוסיף : "כאילו את זאת שדיברתי בראיון" ככה הוא אמר לי.
אז רכשתי באותו היום בערב את המהדורה הדיגיטלית בנייד והתחלתי לקרוא את הספר.
רציתי להודות לך. בזכותך יותר קל להבין שאנחנו לא אשמות. שאנחנו קורבנות.
תמיד הייתי בקשר מסובך עם ההורים שלי. תמיד הרגשתי "יתומה" למרות שבפועל יש לי הורים. שניהם כרגע בסביבות גיל שישים.
כל מה שאת מספרת בספר עברתי גם אני ועדיין עוברת. בשנים האחרונות ההתנהגות הנרקסיסטית שלהם הקצינה ורק לאחרונה גם בני המשפחה המורחבת הבינו שמשהו לא תקין. אבל בזכותך ובזכות הספר אני מבינה שאני לא היחידה. וגם לא האשמה.
אז תודה לך.
בעקבות זכייה בהגרלה בקבוצה זו, נפל ליידי לפני כמה ימים בודדים ספר נפלא זה.
מלפני מספר שנים גיליתי את התאבון הרב שיש לי לספרות העוסקת במלחמת העולם השנייה. מבחינתי מדובר בספרות חובקת עולם, חובקת סיפורים הרואיים ובלתי נתפסים. כמעט כל ספר שקראתי בנושא לימד אותי משהו חדש; אנשים, היסטוריה, תעצומות נפש ודבקות בחיים.
את הספר ''איך לצוד דוב'' קראתי בשקיקה בפחות משבוע וכל כמה פרקים עצרתי והזכרתי לעצמי שמדובר בסיפור חיים אמיתי ושיש לי הזכות הגדולה לקרוא אודותיו, לכבדו וללמוד היסטוריה חשובה.
הספר מורכב מפרקים קצרים אשר מועברים בגוף ראשון על ידי שתי הדמויות – איצ'ו (יצחק) ומאיה.
איצ'ו הוא גיבור הספר ובהחלט גיבור החיים. איצ'ו, יליד פולין, נקלע בגיל שבע בלבד למלחמה הארורה וכשפולין נכבשת כולה ומחולקת במסגרת הסכם 'ריבנטרופ – מולטוב' בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, משפחתו של איצ'ו נותרת בחלקה של ברית המועצות. החל מאותו היום, המשפחה מגורשת ממחנה כזה או אחר, ליער, לסיביר ומדרימה גם לקזחסטן והכל בטענה שהיהודים אינם נאמנים למשטר הקומוניסטי. משפחתו של איצ'ו שורדת מתוך נחישות, אהבת האדם, הקרבה והרבה אומץ. הם שורדים ימים קשים, קור קיצוני, רעב שכלל הנראה לא אצליח להבינו לעולם וחוסר וודאות מוחלט. מסע החיים של המשפחה מסופר בפירוט אך משאיר גם מקום להפליג בדמיון וכל שליבי רצה היה שאיצ'ו ינצל ושהלוואי ולסיפור הזה יהיה סוף מעט יותר טוב מאחרים.
מאיה, בורגנית בשנות השלושים לחייה, בעלת משפחה וזוגיות מורכבת משל עצמה, היא גם מי שנבחרת על ידי איצ'ו לגולל את סיפור חייו כך שינצר גם לדורות הבאים ולזכר משפחתו ומכריו שלא זכו לשרוד את התופת. ניכר כי מאיה נרתמת למשימה מכל הלב ועד מהרה מוצאת את הסיפור של איצ'ו קרוב לליבה ומשפיע על הלך חייה. היא לומדת להעריך את מה שברור לנו מאליו בעולם כה מתירני וחופשי על אף מה שנדמה לנו לפעמיים. היא לומדת אודות אהבת אמת, ויתורים, אכזבות אבל גם על היכולת של החיים להפתיע ולכן אף פעם אסור לאבד אמונה.
לקראת סוף הספר שמתי לב כי מאיה עבורי היא מעבר לדמות הברורה שהיא מגלמת אלא סוג של ייצוג קולקטיבי לדורות ההמשך של ניצולי השואה ובפרט כל מי שהתחנך פה בארצנו. אנחנו הדורות ששומעים את הניצולים, נוסעים לפולין בעקבותיהם ולמדים עליהם בתנועות הנוער, בבית ובבתי הספר. מאיה היא כזאת; היא כמהה לכל פיסות המידע שלאיצ'ו יש להציע ונעמה לי מאד ההזדהות איתה בהקשר הזה.
החלק הארי של הספר מבחינתי, ועימו גם אסכם, הוא השואה של מי שלא היה דווקא במחנות ההשמדה אלא היה גולה במקומות אחרים. נדהמתי לגלות עד כמה היו נוראיים חיי הדלות וההקרבה של היהודים הנודדים בברית המועצות. נטולים כל רכוש, קורת גג ורעבים באופן מתמיד. פניי בהחלט פונות לחפש ספרות נוספת בנושא.
ממליצה בחום, התרגשתי מאד.
תודה על ההזדמנות לסקור ספר נפלא זה
רויטל היקרה,
אני מקדישה לך את השיר הזה❤️
הבוקר הוא התנגן לי והמילים ממש דיברו עליך ועל העבודה החשובה שאת עושה. זלגו לי דמעות כמה קשה לי לבכות תמיד לימדו אותי לדכא ולהדחיק את הרגשות.
השנה התחלתי מסע של ריפוי יש לי עוד דרך אבל אני יכולה לאמר שאני מרגישה שנולדתי מחדש ואני לומדת להכיר את עצמי ואת הרגשות שלי כמו ילד קטן שלומד ללכת.
שבת שלום🌸🤗
הסופרת רויטל שירי־הורוביץ בטוחה שהשתיקה יותר קשה מהחשיפה. זו הסיבה שהספר שלה "את מדמיינת", מסע נפשי אישי, אמיץ וכואב של מי שגדלה לאימא נרקיסיסטית, הפך בסופו של דבר לנחלת הכלל. הצורך לפרוק את כובד הקשיים שחוותה לאורך השנים, הוא רק סיבה אחת מבחינתה להוצאת הספר. "הספר נכתב כדי לדבר על אימהות נרקיסיסטיות ועל בנות לאימהות כאלה ולעזור לאותן בנות להבין שהן בסדר, זה לא אתן – זה האימהות שלכן, ומה שאתן מרגישות וחוות לאורך השנים הוא אמיתי, אתן לא חריגות ואתן לא לבד".
רויטל קראתי בשבת את הספר והרגשתי שהוא מלווה אותי כמו חברה טובה. כשסיימתי התחלתי עוד פעם לקרוא אותו😊
נתת שם וכותרת למשהו שלא ידעתי להגדיר כול חיי ואף שידעתי שהוא לא תקין לא ידעתי איך להגדיר אותו ובכך לעשות הפרדה בינה וביני ולהבין את הפגיעה..
מרגישה שזו נקודה משמעותית בריפוי שלי.
קראתי וסקרתי את ספרה הניפלא ׳בת עיראק׳ ומצאתי לכל אורכו ניצוצות רבים של אומץ ספרותי , יכולת תיאורית מצויינת, בידול דמויות ראוי והנעת עלילה בציר זמנים ביד אמונה.
על כן, שמחתי כשסיפרה לי רויטל שהיא כותבת ספר חדש ומעט הופתעתי כשאמרה שהפעם היא בוחרת שלא לכתוב רומן קלאסי, אלא מעין מסע עצמי, פרטי מאוד, חושפני מאוד, של מערכת יחסיה עם אמה.
הבנתי מהסופרת שיהיו שזורים בו מוטיבים של סיפורי חיים כזכרונות/ אירועים מעצבי אישיות אדם, אך לא כחלק מעלילה כוללת אלא כתהליך הדגמה, הסברה, ראיה חוקרת, שיתוף ותובנות הקשורים כולם לתופעת ילדותה ובגרותה בצל מה שמכונה: ״אמא נרקיסיסטית״.
תהיתי כיצד יראה ספר שכזה, וחשבתי, בפרט לאור מצויינות הרומן ׳בת עיראק׳, שאולי חבל שהסופרת בחרה שלא יהיה זה רומן.
אשאיר את התשובה לתהייתי זו פתוחה כעת, ובסוף סקירתי אשוב ואתייחס לנושא.
בראשית, לא הבנתי כיצד המונח נרקיסיזם יכול בכלל להתמזג אל תוך מהותה של האימהות.
הפער ניראה לי כה ענק ואפילו בלתי נתפס.
כיצד יכולה אם להעמיד עצמה באופן טוטאלי לפני ילדיה ולנתב את מערכת יחסיה עימם רק סביב הפריזמה של מה משרת את האינטרסים שלה?
נתקלתי כבר באנשים בעלי גוונים מובהקים של הימצאות על ספקטרום האהבה העצמית המופרזת, כאלו שבבואתם הנישקפת להם היא מרכז מהותם.
לא הרבה כאלו, אבל פגשתי בהם.
למשל-
אדם שיכול לספר לי בשיחה ביננו, על שלל ענייניו ובעיותיו וכאשר הוא שומע ממני בחצי מילה (שהשחלתי בין כל דיבורו השוטף) על בעיה או אתגר מהותי שאני חווה בחיי, הוא לא מגלה אמפתיה או עניין , שומע אך לא מקשיב, ומייד שב ומבקש את מלוא הקשב שלי לענייניו שלו אותם הוא חולק בתאווה גדולה.
או אדם שאני מזהה שרצונו בקשר עימי תלוי בדבר , תלוי בפעולות שאעשה או דברים שאגיד שיגרמו לקידום תועלתו או מטרתו.
בספרה, מנתחת הסופרת את מאפייני האישיות הנרקיסיסטית ואכן שני דפוסים התנהגותיים אלו, מוסברים באופן ברור ביותר על ידה דרך שימוש אמיץ בהדגמות שהיא עושה בפיסות חייה הפרטיים ביותר.
אז יש אנשים נרקיסיסטים, ברור לי, ואני מנסה לזהות זאת ולהימנע מהם ככל שאוכל.
אבל אמא נרקיסיסטית? הייתכן הדבר?
במילותיה של הסופרת:
״ילדיה של אשה כזאת לא קיימים כישות נפרדת. הם חלק ממנה , ולכן יש לה זכות מלאה להפעילם ולכוון אותם לקיום צרכיה שלה. בלעדיה, אין להם קיום״ ( עמ 11).
זה נשמע לי מוזר, לא הצלחתי להכיל את האפשרות הזו.
עבורי, ואולי יישמעו הדברים קלישאתיים משהו, אך יהי כך, ״אמא״ היא מילה נרדפת לאהבה, הכלה ונתינה שנעים במינעד ותוכן שהם אינסופיים ואינם תלויים בדבר.
אין זו אוטופיה או נאיביות.
יחסי אמהות וילדיהן יכולים בהחלט להיות רצופי מהמורות, כעסים, אכזבות , עצבים ועוד, אל כל אלו עדיין אינם הופכים את האם לאישיות שבאופן מוחלט, שיטתי, מובהק וחד משמעית מודע , בוחרת להגחיך, לעיתים להשפיל, לנצל ולצרוב במילותיה באורח קבוע את ילדיה.
כאן מדובר במשהו אחר שלא ידעתי על קיומו: מערכת שלמה של מילים והתנהגויות שטווה האם הנרקיסיסטית, שמטרתה השרשת דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון ובעיקר, לפי הבנתי את הניתוח שמבצעת הסופרת לתופעה, לבנות אצל הילד תחושת היזדקקות מוחלטת לדמותה, לגרום לילד לחוש שאין לו זכות קיום עצמאית מבלעדיה ומבלי לשרת את רצונותיה.
הספר שזור במילים שכאלו שכאילו נורו מפי האם היישר לליבה ומוחה הצעירים והמתהווים של הסופרת, חדרו ונשארו שם.
״היא הביטה בי בגועל ואמרה: אי אפשר כבר עם הגוף שלך, את חייבת לעשות איתו משהו״
״היו מקרים רבים שבהם הצלחות שלי לא זכו לשום ציון...חגיגות ימי הולדת לא נחגגו...״
״כשהגיעה וראתה שאינני ברשימת הסטודנטים המצטיינים שאלה בכעס מדוע לא סיימתי בהצטיינות...״
״את דומה למשפחה של אבא, לא לי. קבלת את השוקיים של הדודות שלך״
״מגיל צעיר ניסתה ללמד אותי להקיא ( ואחר כך ניסתה בהיחבא ללמד את בני) אחרי ארוחות גדולות..״
וכך, בתחושה של השתאות, פרק אחר פרק במסעה הפרטי של הסופרת, עקבתי אחר מודל אימהי זר וחדש לי.
במהלך הקריאה גם עמדתי על טיבו של ההבדל הניכר בין ׳מריבות מערכות יחסים טעונות׳ אך בעלות גוון הגיוני מסויים בין אם לילדתה, לבין מערכת היחסים שמגיעה ממחוזות נרקיסיסטיים אותה מנתחת הסופרת.
ההדגמות המפורטות בדיוק במידה הראויה , התיאור המלא והריאלי של הסצנות , ותהליך ההכרה וההשלמה שחוותה הסופרת ( אותו היא מקבילה באופן מאוד ייחודי לתהליכים החווים אנשים שנמצאים באבל) , הם שהבהירו לי את ההבדל.
איך יכול ילד להתמודד עם התופעה, איך הוא יכול לבחור אם לספוג ולשתוק תמיד או להתריס, להתנגד לשאול מדוע
ואז לקבל את התשובה:
זה רק בראש שלך, ״את מדמיינת״ , לא היה ולא נברא...
ואיך יכול ילד, עם התבגרותו, לצאת לסוג של מסע אישי ותובנות, להבין, לקבל, להשלים ולעצב את חייו שלו - קשריו החברתיים, זוגיותו והיותו הורה בעצמו , לאור החוויה שחווה וכעת הוא יכול לכנותה בשם- כבן או בת לאם נרקיסיסטית?
ולאן יתעל את אותן תובנות?
הסופרת מספרת בגילוי לב ובאורח שמצאתי מרגש , איך בחרה או יותר נכון יועדה, ללכת עם הדימיון אל מחוזות הכתיבה.
לא בכדי היא סופרת, זהו יעוד מרפא עבורה.
את כוחו של הדמיון, אליו ברחה ועל כנפיו עפה בימים הסער של ההשפלות ההן, היא הפכה לנתיב מרכזי בחייה .
כשם שידעה לחלום על משפחות אחרות ועל קשרי אמהות/ בנות אחרים , כך היא שיכללה את הדימיון לכלי אישי על מנת לספר, לתאר ולהביא עולמות חדשים אלינו ואל עצמה.
באומץ, בחדות, בלי שמץ של נסיון התנחמדות, מניחה הסופרת לפנינו את הסוגיות השורשיות שעימם היא מתמודדת:
מהי חברות?
האם באמת ייתכן שיש לי חברים שפשוט אוהבים אותי כי אני, אני?
האם מערכות יחסים יכולות להיות חפות מאינטרסים תמידיים?
כיצד אוכל לשבור את ׳שושלת הנרקיסיסטיות׳ ( תופעת העברת מודל האימהות הנרקיסיסטית מאם לבת ברצף, שגם אותה מנתחת הסופרת באורח מרתק)
כיצד אבנה זוגיות נטולת חשד ובנויה מיסודות של אהבה שיש בה אמת?
איך אהיה אם קשובה לילדי שלי, איך אמנע מצל צילן של התנהגויות מהן כה סבלתי?
מילה על אומץ פרוזאי:
סופרת ישראלית שספריה עבורי היו ועדיין השראה גדולה של אומץ כתיבתי, אמרה לי כשיצא האומן הראשון שלי לאור, משפטים שתובנותיהם שנחקקו בי:
סופר/ת יכול/ה לבחור להישאר ״נעים/ה וקולח/ת״, וכוווולם יאהבו את המילים שלו/ה וימהרו לרכוש את ספריו/ה , וזה בסדר גמור. אבל זהו לא אומץ כתיבתי, זו בחירה להישאר בעורף המוגן. האומץ מצוי כאשר בוחרים לחצות את ׳קווי האוייב׳ בכתיבתך, לכתוב בלי לחשוב איך יתקבלו הדברים, מי יאהב ומי יכעס, ומי יגיד מה, פשוט לכתוב את כל כולך״
בספרה ״את מדמיינת״ הסופרת רויטל שירי הורוביץ חוצה גם חוצה את אותם ׳קווי אוייב׳.
היא לא עוצרת לרגע בתחושה או פחד של ״אולי יהיו רבים, כולל אימא שלי , שלא יאהבו את אמירותי?״
היא אינה מבקשת לפגוע באיש, היא מצהירה על כך פעמים לא מעטות בספר, והיא גם משתדלת באופן שיש להעריכו, לנסות לשקף מצבים גם מהיבטים שנראים כחיוביים ונכחו ביחסיה עם אמה, וכתיבתה אינה בבחינת שחור ולבן. הסופרת בהחלט יודעת להצביע גם על גוונים.
אך באותה נשימה, היא משרטטת מערכת יחסים מורכבת ביותר, קשה לעיכול ...
ניכר, לפחות לתחושתי, שכאשר כתבה את הדברים, חשבה הסופרת פחות על עצמה כמי שעוברת ריפוי פרטי דרך הכתיבה ( אם כי בהחלט חשתי שעצם הכתיבה היה בה צעד תראפויטי עבור הסופרת וזה לגיטימי מאוד) אלא חשבה יותר על גברים ונשים אחרים שחוו וחווים את אותם מצבים, אך אינם יודעים לכנות זאת במונחים המתאימים ולצאת מההכרה במצב לשלב התובנות מהמצב.
ניכר היה עוד, שאת תהליך הטיפול וההכרה בכל אשר שעברה ( ותמיד תעבור, אני מניח) הסופרת, ואת הצלחתה לנתב את חייה למחוזות שנבנו היטב בתוכן ועשייה הממלאים אותה כיום בחדווה, היא מבקשת לשתף עימנו בבחינת העברת מסר אופטימי :
יש תהליך שאפשר לעבור, יש עתיד שעוד אפשר ליצור.
וכעת אידרש לתהייה שהשארתי פתוחה בראשית סקירתי.
״את מדמיינת״ הוא ספר אחר.
הוא לא רומן- אך הוא מסע חיים.
הוא לא ספר תיעודי או מסמך פסיכולוגי - אך הוא מנומק ומוסבר ברמה המכבדת מאוד מסמך חוקר
אלו מילים שנכתבו באותיות של הלב.
שנים ארוכות שהו המילים בפינות רבות של נשמת הסופרת.
כמו מעיין ניסתר בסלע שמגיע יומו לראות אור, כך פרצו הסיפורים, התחושות, התהליך,התובנות ..
והיצירה שלפנינו היא שילוב מיוחד במינו, נגיעות של סוגות.
היצירה הזו היא התהוות חדשנית,עבורי, של מדריך ספרותי עמוק שפהמגיע מה״בפנוכו” של חיי הסופרת, מדריך ספרותי שמטרתו למקם עבורנו תופעה של אימהות נרקיסיסטית, לכנות אותה בשם ברור עד מחקרי, לצלול לקרביה ולהציע על סמך נסיון חיים, נפילות וקימות, כיצד להיבנות ולחיות עימה.
זהו ספר חשוב שיכול להכיר ולהתוות לרבים ורבות דרך.
שולח ברכת ׳חזק ואמץ׳ לסופרת על בחירה אמיצה, כתיבה מיוחדת, מבט מפוקח וחד על הנושא עליו בחרה לכתוב ועל העובדה שהעניקה כאן ספר שהוא מניפסט של שליחות מטעמה.
אין ספק שעריכת ספר שכזה הנע בין סוגות, היא אתגר הדורש תבונה ויכולות מאוד מהותיות, ואני שולח גם לעורכת שלומית ליקה את התרשמותי הרבה מעריכתה הספרותית.
מצפה לספרה הבא של הסופרת רויטל שירי- הורוביץ.
FACEBOOK COMMENTS WILL BE SHOWN ONLY WHEN YOUR SITE IS ONLINE