בת עיראק

פרק א': פרידה ששון

באותו בוקר לא הייתה בטוחה גברת ששון שכדאי לה לצאת לסידורי יום א' הקבועים. בדרך-כלל היה לה סדר יום קבוע וסדר שבועי קבוע, והיא השתדלה לא להפר את הסדרים, כי אם הייתה מפירה אותם, היה נופל עליה עול כבד מדי שלא יכלה לשאתו. יום א' היה יום המספרה, אחרי יום שבת, כשהפן כבר מתקלקל וריחות הבישול דבקו בשיערה המדובלל, חייבת הייתה ללכת למספרה הקבועה שלה ששכנה במרכז המושבה. באותו הבוקר לא הייתה בטוחה אם כדאי לה לצאת מן הבית כי החום העיק, בחדשות דיברו שוב על פיגועים, וכדי להגיע למרכז היה עליה להמתין בתחנת אוטובוס מספר 15 העובר בשכונה אחת לשעה, לנסוע למרכז המושבה ומשם להמשיך וללכת ברגל אל המספרה של שמעון ששכנה ליד האטליז של חיים המרוקאי, מתחת למסעדה הסינית החדשה שנפתחה לא מזמן. מפאת ריבוי הפיגועים חששה גברת ששון לנסוע באוטובוס, ולאחר התלבטות ארוכה, החליטה להישאר בביתה ולבשל קובה במיה לנכדים שתפגוש למחרת.

היא לקחה את הבמיה והסירה את הגבעולים, היא קצצה בצל וטיגנה אותו קלות, תוך כדי עבודה הרחיקה במחשבותיה אל בגדאד,עיר הולדתה. היא נזכרה בבתים הגדולים עם החצר הענקית שהכילה את כל בני המשפחה המורחבת. בכל אגף בבית גרה תת-משפחה: אבא, אימא, ויולט ופרידה עצמה, שהייתה בת הזקונים של המשפחה, אחותה פרחה עם בעלה וילדיה, אחיה אנואר עם אשתו ושלש בנותיו, ואחותה חביבה עם בעלה יעקוב וחמשת ילדיהם שהיו שובבים במיוחד. גברת ששון אהבה אותם כאילו היו אחיה, כיוון שהייתה קרובה יותר בגילה אליהם מאשר לאחיה הגדולים. ויולט והיא היו הילדות הצעירות של המשפחה. אמה של גברת ששון ילדה את חביבה, פרחה ואנואר, אחריהם נולדו שני תינוקות שלא האריכו ימים ורק אחר כך, ושנים רבות אחר-כך ילדה אימן תוך פחות משנתיים את שתי הבנות. גברת ששון נולדה באותה השנה בה נולד אדוארד, הבן הבכור של אחותה, חביבה ויעקוב גיסה.

אל אדוארד היה לגברת ששון יחס אחר, שונה מאשר לשאר הילדים. גברת ששון נזכרה כיצד היו אדי, כך קראו לו כולם, ויולט והיא חומקים מבית-הספר, היו מחפשים כרכרה רתומה לסוסים, נתלים עליה בחלקה האחורי, מבלי שהרכב ירגיש, ויוצאים ל"סיור" ברחבי העיר בגדאד. אם היה הרכב חש בנוכחותם יכלו לחטוף ממנו קללות וצליפת שוט שהיה מניף על גב הילדים שקפצו על כרכרתו מבלי לשלם. בימים אחרים היו חומקים מבית-הספר ורצים אל נהר החידקל שעבר בסמוך, הם היו פושטים את בגדיהם, ורוחצים בו חופשיים ממועקות ומכאובים, מתיזים זה על זה מים וצוחקים עד בלי די. בקיץ כשהיו המים בנהר מגיעים לשפל התגלו יבשות קטנות שנקראו ג'זירה והם היו מחפשים בתוכן יצורי מים שונים שהיו נאספים. אחר-כך היו לובשים חזרה את בגדיהם ושבים עם ילקוטם לביתם, כאילו זה עתה חזרו מבית הספר. כשהיה המורה מגיע לביתם ידעו כי מצפה להם עונש כבד מן ההורים, והם שילמו את מחיר ההתפרקות והתפרצות השמחה שחוו יחד ללא חרטות, יודעים כי שוב ושוב יחזרו על החוויות הללו.

אח...נאנחה גברת ששון. חבל, חבל, דיברה אל עצמה בחלל המטבח הריק, כאשר רק הסירים והמחבתות שותפים לשיחתה למחשבות לבה. חבל על החיים שיכלו להיות לנו יחד. אהבה גדולה הייתה ביניהם. אדוארד היה בן גילה של פרידה, אך נראה מבוגר לגילו, עיניו היו ירוקות כמו הבמיה שחתכה, כך נזכרה, ואהבתו אליה חרגה מגבולות אהבה של אחיין אל דודתו, וכך הרגישה גם היא כלפיו. גברת ששון טבלה ידיה במים לפני הכנת הקובה, היא לקחה קומץ של בשר טחון, מתובל בפטרוזיליה ובתבלינים ודחקה אותו אל תוך מעטפת בצק סולת ויצרה כדורים, כדורים, קובות עגולות, אשר בעוד זמן קצר יושלכו אל תוך הסיר המהביל.

גברת ששון שבה ונדדה בזיכרונותיה אל עיראק. היא נזכרה איך ילדה יסמין, אשתו של אנואר סוף, סוף בן לאחיה, אחרי שלוש בנות, ואיך שחגגו את לידתו בצ'אלרי ברדאד, אליו הוזמנו בני המשפחה מכל בגדאד, חילי, ובצרה. כל אנשי הקהילה היהודית המכובדים ביותר הוזמנו אל אותה מסיבה גדולה, כיוון שאמה של פרידה הייתה אישה מכובדת מאוד ממשפחת רבנים ידועה, וכבוד גדול היה להיות מוזמן אל אותן מסיבות שערכה. אל הצ'אלרי הוזמנו טובי הזמרים והנגנים ורקדנית בטן מפורסמת, שרקדה אל מול עיניהם הטורפות של הגברים אשר תחבו לחגורתה ולחזייתה שטרות כסף, ואשר שרו, רקדו וברכו את הנולד, הוריו ומשפחתו בכל טוב והם שהנעימו את זמנם של האורחים. רק לאחר ארבעים יום מיום הלידה חזרה היולדת סוף, סוף אל החיים הרגילים ארבעים יום לאחר הלידה נחה. נהוג היה שכל נשות המשפחה סועדות אותה, מפזזות סביבה, דואגות לכל צרכיה וכל צרכי התינוק. הן היו מטפלות בבית, בשאר הילדים ובבעל במשך ארבעים יום וארבעים לילה מלידת התינוק, על מנת שתוכל להתחזק, וזאת מתוך שמחה רבה ונתינה ללא גבולות.

אדי והיא גדלו קצת והיו אז כבני שלוש-עשרה, שלב שבו בנים ובנות מודעים להבדלי המין השונים, גיל שבו בנים ובנות אשר גדלו יחד מתרחקים זה מזה פעמים רבות בגלל המתח המשונה, החדש, הלא ברור העומד ביניהם, אבל גברת ששון זכרה שלמרות המתח לא יכלו להיפרד זה מזה אפילו לא ליום אחד, וכשנפגשו נשבעו זה לזה אמונים לעולמי עולמים בהיחבא, שכן נאסר עליהם לבלות יחד בנפרד בשל היותם בן ובת. לאדי, לפרידה ולויולט אחותה, ניתן תפקיד חשוב בלידה החשובה הזו, תפקידם היה לבשר לבני המשפחה על השמחה הגדולה, ומיד פצחו כל הנשים של המשפחה, המשרתות, השכנות הערביות והיהודיות בקולוליש קולני, שבישר על השמחה הגדולה, למי שעוד לא ממש הבין מה קרה, ומיד נודע לכל כי באה שמחה גדולה לביתה של משפחת טווינה.

חלק א: חלומות

חלק א: חלומות
נועה מיהרה בבוקר לצאת מביתה, היא לא שמעה את השעון המעורר שצלצל ארוכות. היא התעוררה מבוהלת, וגילתה כי השעה היא 8:20. בעוד פחות משעה תחל הבחינה ב"מבוא לפילוסופיה יהודית", בחינה חשובה אליה התכוננה ימים רבים. כל הלילה נדדה שנתה, וכשנרדמה סוף, סוף חלמה חלום מוזר, חומרי הקורס התערבבו בחיי היומיום, מלאכים עלו וירדו, הם חגו סביבה במעגל, נדמה היה לה כי היא זיהתה ביניהם את המלאכים מיכאל וגבריאל, גם אחיה היה מלאך שלחש לה מילים סתומות, אותן לא הצליחה לפענח, אחר כך הם חזרו להיות לוח ספירות אותו שיננה אמש.

ישובה באוטובוס, עיניה טרוטות, ניסתה להבין מדוע אינה מאושרת. היא למדה באוניברסיטה, סטודנטית שנה א' בחוג לספרות עברית, היא עבדה כספרנית בספריית האוניברסיטה, היא הייתה עצמאית מבחינה כלכלית. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל היא ממש לא הייתה מרוצה ממה שהיה לה, משהו תמיד לא הסתדר כמו שרצתה, לא היה מספיק מושלם. אם הצטיינה בלימודים, הרי שהחסירה שעות עבודה, ולא יצאה לבלות, ואם עבדה שעות רבות, הרי שלא יכלה לבלות או ללמוד כמו שהייתה רוצה, אם בילתה כמו כל בחורה צעירה בגילה, הרי שלימודים ועבודה לא היו מאוזנים. מדוע זה לא ממש מסתדר לי? תהתה. עוד לא הצליחה למצוא את הקסם הזה, שמסייע לאנשים בכלל ולנשים בפרט למצוא את "דרך המלך", משפט בו השתמשה דודתה החכמה רבות: "צריך למצוא את דרך המלך" אמרה, כאשר הייתה צריכה למצוא פתרונות גישור לבעיות החיים. היא יכולה הייתה לשמוע את המבטא העיראקי הכבד באוזניה, ולראות את פניה בעלות התווים הברורים: אף רחב, רחב כרוחב ליבה, עיניים שחורות ומעניינות, לחיים גבוהות, וסנטר שבמרכזו חריץ עמוק, השב ומזכיר למתבונן בה את שבעים שנותיה.

נועה ניסתה לפענח את פשר החלום המוזר. היא הבינה שיש לו קשר למבחן, אך היא לא הצליחה להיזכר מה היו המילים הסתומות אותן לחש לה אחיה. היא החליטה להתקשר אליו בערב, אולי יש לו איזה רעיון מעניין שיתרום לפענוח החלום. נועה חשבה על השנה האחרונה וניסתה לקשר בין חוסר שביעות הרצון שחשה ובין החלום, היא חשבה על אמה שנפטרה חמש שנים קודם לכן והתגעגעה אליה נואשות. דמעות עלו בעיניה כשחשבה עד כמה הייתה רוצה לשתף אותה בלבטיה ובמחשבות ליבה. נועה הרגישה שחסרים לה קצת ניחוחות של בית. מישהו שילטף את ראשה וירגיע את ליבה. היא החליטה לנסוע אחרי הבחינה לביקור בבית דודתה האהובה. היא נזכרה בפעמים אחרות בהן הגיעה אליה עצובה ומוטרדת, אפילו כנערה מתבגרת, כשמרדה בהוריה.. פרידה תמיד הייתה שם בשבילה, תמיד עם חיוך על הפנים, תמיד עם סירים מלאים בכל טוב ומאפים נפלאים, ניחוחות אמיתיים של בית חם.

כשהגיע האוטובוס אל שער האוניברסיטה הופתעה נועה למצוא את עצמה בכניסה. היא לא זכרה אייך עשה האוטובוס את מסלולו הרגיל, היא לא זכרה אנשים עולים ויורדים בתחנות השונות. היא גילתה שבעצם לא שמה לב כיצד עשה אוטובוס מספר עשרים וחמש את מסלולו הרגיל מדירתה שברחוב הנביאים ועד לשער האוניברסיטה, היא כמעט ושכחה לרדת בתחנה הקרובה לבניין גילמן, שם נערכת הבחינה. בשער האוניברסיטה נתקלה רגלה בעוצמה בשולחנו של איש הביטחון הבודק את התיקים והיא התאפקה שלא לצרוח. אחר כך עלתה בכבדות מדרגה, מדרגה, ורק כאשר התיישבה סוף, סוף לכתוב את הבחינה הרגישה כי המסך המפריד בין פיזור הדעת, בין התהיות השונות שליוו אותה כל אותו הבוקר, ובין הריכוז הגובר לקראת הבחינה יורד. נועה נדרכה, מרוכזת כל כולה בטכסט הכתוב, שהונח מולה. היא הביטה בו כאילו אליו ייחלה כל התקופה האחרונה. היא אספה את עצמה קוראת את השאלה הראשונה ואחריה את ארבע השאלות האחרות. היא גילתה כי יש תמורה להשקעה הרבה, והחלה לענות על השאלות אחת, אחת.




חלק ב: אצל דודה פרידה
"שלום ילדה מתוקה שלי, נשמה שלי, שאלוהים יברך אותך, אייך ידעת שחשבתי עלייך היום בבוקר?" קידמה הדודה פרידה את נועה בנשיקות רטובות על שתי לחייה ובחיבוק אוהב. "התגעגעתי אלייך, מה זה היה לך, מדוע לא התקשרת אלי כל השבוע האחרון" שאלה, "דודה פרידה שלי", ענתה נועה, "הייתי כל כך עסוקה, את יודעת אייך זה, עבודה, לימודים, בחינות, אפילו היום הייתה לי בחינה, והנה באתי מיד אחרי שסיימתי לכתוב אותה אלייך, גם את חסרת לי. מה הריחות הטובים האלה, במיה?, "יש לך חוש ריח מפותח, יופי שבאת, יש במיה עם קובות בדיוק כאלה שאת אוהבת, והנה כמו שאת רואה אני גם עושה מכבוז" (מן מאפה עירקי). "באמת ידעתי מתי להגיע", אמרה נועה, יש לי חשק אמיתי לאפות יחד איתך אם זה בסדר. בטח שזה בסדר ענתה פרידה, אבל קודם בואי ניגש למטבח, תשתי משהו, תטעמי מהבמיה שלי, הנה יש כבר אורז מוכן, העבודה תחכה קצת.

דודה פרידה הוליכה את נועה, אוחזת בידה, אל המטבח הקטן, ותוך כדי הליכה התבוננה בפניה של אחייניתה. מה קרה נועהל'ה, את לא מוצאת חן בעיני, אמרה, מה זה לא ישנת בלילה? רזית קצת, מה זה, את לא אוכלת? לא אני ממש בסדר דודה, לרזות? הלוואי שרזיתי, אולי כדאי שנפגש פעמיים בשבוע כדי שאוכל לקבל ממך את המחמאה הזו, וחוץ מזה אייך ידעת שלא ישנתי בלילה?, עד כדי כך אני נראית רע? הייתה לי בחינה היום ולמדתי עד שעה מאוחרת. חס וחלילה מתוקה שלי, יפה שלי, בלי עין הרע טפו, טפו, טפו ענתה פרידה בחיוך, בטח שאת לא נראית רע, יפה שלי, זה רק לב של דודה, בואי שבי ואפנק אותך קצת, ספרי לדודה שלך קצת על נועה. מה שלומה, מתי היא כבר מתחתנת בעזרת השם, ואם היא תלמידה טובה.

נועה התיישבה ליד השולחן הקטן בעוד דודתה גודשת את הצלחת באורז, בבמיה ובקובות. היא הוציאה מן המקרר סלטים מעשה ידיה, והתיישבה מולה. נועה החלה נוברת בצלחת, מחייכת לעצמה, חיוך מפויס, כלל לא כועס על דודתה הבוחשת בלי לחשוב פעמיים בעניינים המהותיים ביותר של חייה. "אוי באמת דודה", ענתה נועה, "עם מי בדיוק את רוצה שאני אתחתן את יודעת שעם ברק זה כבר מזמן לא זה, את הרי יודעת שנפרדנו לפני חצי שנה, בינתיים אני טועמת עוד צפרדעים, עד שאני אמצא את הנסיך האמיתי". "מסכנים הבחורים כשאת בסביבה, צחקה פרידה, הם מבינים שהם עבורך רק צפרדעים?, יום אחד צפרדע אחת תהפוך לנסיך את אומרת? באמת רעיון נחמד, עכשיו כשאני חושבת על זה, נדמה לי שרוב הגברים שפגשתי בימי חיי היו באמת צפרדעים, אחד או שניים היו נסיכים, ביניהם אבא שלך שיחיה, את יודעת שפגשתי אותו אתמול אצל דוד אנואר? הוא ממש בסדר גמור האבא שלך, שמעתי ממנו שלעת זקנה הוא החליט להפוך לסטודנט שקדן ושאתם נפגשים להפסקות קפה באוניברסיטה. כן זה נכון אמרה נועה, אנחנו באמת נפגשים, וזה ממש כייף שיש לנו נושאים חדשים משותפים.

ומה שלומך את דודה? שאלה נועה, בחיי שאני לא נחמדה, עוד לא החמאתי לך על הבמיה המעולה שלך,התיבול מצוין, בדיוק כמו שאני אוהבת. אנחנו מדברות רק עלי, ואת עדין לא סיפרת לי מה קורה בחיים שלך, אייך את מבלה את הימים, מה שלום סיגל והילדים?, מזמן לא פגשתי אותם. ברוך השם יום, יום אני מברכת את הודו לשם, אין טענות, הנה כמו שאת רואה אני עסוקה, אפילו למספרה עוד לא הספקתי ללכת, מחר הנכדים המקסימים שלי מגיעים לבקר אותי, רות כבר בכיתה ב'. את מאמינה שהקטנה הזאת כבר כותבת וקוראת כמו שד? וגיא הולך לגן טרום חובה ומשגע את הגנן שלו. מה יש לו גנן? כן כמו שאת רואה במקצוע הזה לא חייבים ציצי כדי להצליח. בימים אני באמת עסוקה אבל למען האמת הלילות זה כבר סיפור אחר, בלילות אני לא מצליחה לישון, אני נכנסת למיטה כמה שיותר מאוחר, הורגת את עצמי בעבודות הבית, רואה את התוכניות המאוחרות בכל הערוצים, ובכל זאת לא מצליחה להירדם. אני באמת לא יודעת מה יש לי...אולי זה הגיל...אולי זה הסתיו...אולי זו השלכת, הימים שהולכים ומתקצרים אני באמת לא יודעת מה בדיוק. אבל די כבר לדבר עלי, אני רואה שסיימת כפרה עלייך, בואי ננקה את השולחן ונתחיל להכין את האפייה.

דודה פרידה ניגשה אל השיש העמוס מכל טוב, היא הוציאה מן הקערה הגדולה שעמדה בין שורות של תבלינים, כלים שונים, וצנצנות ריבה ריקות שנראות כמצפות להתמלא בריבות המצוינות שהיא רוקחת. את הבצק שכבר תפח, מתענגת על מראהו, נהנית מניחוחו, היא גלגלה בידיה המיומנות וחילקה לשני חלקים. חצי הושיטה לנועה וחצי ממנו לקחה לעצמה. שתי הנשים, הצעירה והמבוגרת, התיישבו סביב השולחן והחלו יוצרות כדורים, כדורים, שאחר כך ימולאו בתערובת של גבינות, רכה וקשה, שיכנסו אל התנור ויהפכו לסמבוסק בג'בן, מאוחר יותר ימלאו חלק אחר של הבצק בתמרים ויפזרו מעליו סומסום. שתיקה של עשייה נפלה בין הנשים, כל אחת מהן התרכזה במלאכתה, שקועה במחשבותיה.

הראשונה לשבור את השתיקה הייתה נועה. את יודעת דודה, פתחה ואמרה, בזמן האחרון אני מרגישה מן מועקה כזאת, דיברת קודם לכן על הסתיו שאולי הוא זה שמקשה עלייך לישון בלילה, ואני תהיתי אם גם אני יכולה להאשים אותו על העצבות שקפצה עלי בזמן האחרון.
למה ילדה שלי, למה את עצובה, קשה לך אולי לחיות לבד? מה חסר לך?, אולי תחזרי לגור עם אבא שלך, גם הוא בודד.
אולי דודה, חשבתי גם על זה, אבל נראה לי שזה משהו אחר, אני מרגישה געגועים לאימא, אני מרגישה שהיא חסרה לי, אני מרגישה שהיא נעלמה לי מוקדם מידי, שאני לא יודעת עליה מספיק, על המשפחה,עליכם, על הילדות שלכם, אימא לא סיפרה הרבה על הילדות שלה, רק מעט, אני מרגישה שאולי לא הייתי שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותי.

מדוע זה את מייסרת את עצמך, אמרה דודה פרידה, היית בצבא כשאימא חלתה, מה יכולת לעשות? כן, באמת הייתי בצבא, אבל אולי הייתי צריכה לבקש לשרת קרוב לבית, במקום זה ברחתי מהבית, ברחתי מהמחלות, לא יכולתי לשאת את המראה הדועך שלה, את הפנים היפות שבכל פעם שראיתי אותן הן נראו לי שקועות יותר ויותר, כאילו שהעיניים הולכות ונפגשות, וכאילו שהלחיים הולכות ונדבקות זו לזו. לא יכולתי לשאת את המאמץ שלה לתת לי הרגשה שהכול בסדר אצלה, שהיא חזקה, כשידעתי שאין סיכוי, שזה רק שאלה של זמן. ניסיתי להתרגל לזה שהיא איננה כשהיא עדיין הייתה כאן, ניסיתי לראות אייך אני חיה בלעדיה, כשאני יודעת שכשזה הופך לבלתי נסבל יש לי לאן ללכת, ולא חשבתי עליה, על הצער שלה, על הפרידה שלה ממני, אני נפרדתי ממנה כשהיא עוד הייתה איתנו, ועל זה יש לי היום ייסורי מצפון נוראיים.

אוי ילדה שלי, לא ידעתי שזה מה שאת מרגישה, אימא שלך דווקא שמחה שאת עסוקה, שיש לך חיים מלאים ומעניינים, ושאת קצינה מצליחה. כשיצאת לנח"ל אימא שלך הייתה עצובה, אבל כשראתה שטוב לך לא הייתה יותר מוטרדת, וכשיצאת לאחוזים, למסלול פיקודי והפכת לקצינה הראשונה במשפחה שלנו, אימא שלך הייתה כל כך גאה בך, ודיברה על זה המון. היא הראתה לנו תמונות של סיום קורס קצינות ודווקא הרגישה שעדיף לה שלא תראי אותה בצערה. היא רצתה לחסוך ממך את הכאב שלה, בגלל שידעה עד כמה קשה לך המחלה שלה. אימא כל הזמן דיברה עלייך איתי, היא סיפרה לי כל פרט ממה שסיפרת לה בעצמך, ולכל פרט שסיפרה הוסיפה ברכות משלה, אימא שלך לא ציפתה ממך, ילדה בת תשע-עשרה, שתשבי איתה כל היום ותראי אותה בצערה. את נשמה טובה ורגישה, אימא הייתה גאה בך גם היום, זה יפה שאת חושבת עליה ומתגעגעת אליה, זה יפה ילדה שלי, אבל צער? חבל, חבל. אוי הסמבוסק כמעט נשרף לי, אני חייבת להוציא אותו מהתנור אמרה והלכה בכבדות להוציא את המאפה, שממש ברגע האחרון הצליחה להצילו מחריכה.

דודה פרידה ניגשה ונעמדה מאחורי נועה הישובה בכיסאה. היא הושיטה את ידיה השמנמנות, בעלות האצבעות הקצרות אל שערה השחור, הארוך, המלא של נועה, וליטפה אותו ארוכות בשתיקה.
נועה חשה מחנק בגרונה, דמעות עלו בעיניה, אימא שלה הטובה לא כעסה עליה כלל, היא הבינה אותה, אז למה לעזאזל זה מעצים את הכאב ולא מחליש אותו, נועה חשה כי היא אינה מסוגלת לשבת היא קמה ונפלה לזרועותיה של דודתה מתייפחת ארוכות.

שה...שה... זה בסדר, הכול בסדר ילדה שלי, מתוקה שלי, טוב שסיפרת לי....זה טוב שאת בוכה ומוציאה הכול...אני כאן בשבילך תמיד, תמיד יקרה שלי...אייך הגענו לזה שאת בוכה.....כנראה שכבר הרבה זמן את חושבת על הדברים האלה.
פרידה הרגיעה את נועה, מחתה את דמעותיה בידיה, ושתיהן התיישבו חזרה.
תקשיבי לי נועה, אמרה דודה פרידה, את כבר ילדה גדולה, את עצמאית, את כל מה שאימא חלמה עליו כשעוד היית בבטנה, ילדה כמוך בדיוק היא רצתה, רגישה, חכמה, מתחשבת, אוהבת, באמת הבאת גאווה ללב של אימא שלך כשעוד היית ילדה, וגם עכשיו, אני בטוחה שאימא שלך מסתכלת עלינו מלמעלה וחושבת לעצמה שהיא הצליחה בחינוך שלך. את גדולה ואת חזקה, אני חושבת שעכשיו אני יכולה לתת לך משהו שלא יכולתי לתת לך קודם לכן.
מה זה דודה, מה את רוצה לתת לי? פקחה נועה זוג עיניים ענקיות כלפי דודתה.
אני יכולה לתת לך את היומן של אימא שלך. יומן...איזה יומן? על מה את מדברת, יש יומן? אני לא מאמינה? למה לא אמרת לי כלום עד עכשיו? למה לא נתת לי לקרא בו שאלה נועה בטון קשה, הסתרת ממני יומן של אימא שלי?
אל תכעסי ילדה שלי, אמרה פרידה, חיכיתי, חיכיתי שתתבגרי, חיכיתי שתהיי בשלה לקרא ולהבין את היומן הזה, רציתי שתקבלי את היומן הזה רק אחרי שתתחילי לחפש את השורשים שלך, שזה יבוא ממך ולא ממני, מאבא שלך או מכל אדם אחר בעולם.
מה, גם אבא יודע על היומן, שאלה נועה?
בוודאי שהוא יודע, ענתה פרידה, אבא ואני, שנינו היחידים שיודעים על היומן של אימא שלך, היא כתבה כשגילתה לראשונה שחלתה, לפני חמש-עשרה שנים. בהתחלה היא כתבה אותו כתרפיה לחששותיה, היא כתבה על כל העובר אותה וגם אתכם עם מחלתה ואחר-כך החליטה לחזור אחורנית, אל ילדותה, והיא מספרת בו את הסיפור של המשפחה שלנו.
אני לא מאמינה קראה נועה בהתרגשות, דמעות עלו שוב בעיניה, חונקות את גרונה. אני רוצה לראות את היומן איפה הוא, איפה הנחת אותו?

פרק ג': פרידה ששון

אחרי לכתה של נועה, עמדה גברת ששון שעה ארוכה בחלון המטבח והביטה החוצה אל הלילה השחור ואל הגשם שניתך ארצה בעוצמה. היא הייתה נסערת ומרוגשת כאחד. היא הציתה לעצמה סיגריה, מאותן סיגריות זולות מסוג סילון, שנדיר היה כבר למצוא. היא נשענה על החלון בכבדות, כאילו לא יכלה לשאת את כובד משקלה שלה, שואפת אל ריאותיה את עשן הסיגריות, מנסה לסדר לעצמה את מחשבותיה. שלא כבדרך כלל, לא הדיחה את הכלים המלוכלכים, מיד עם תום הבישולים והאפייה. השולחן היה מלא בכלי אכילה, הרצפה הייתה מכוסה בשכבה דקה של קמח, והכיור עלה על גדותיו, מלא בכלים בהם השתמשו קודם לכן.

גברת ששון תהתה האם הייתה נועה בשלה כבר לקבל את היומן. היא לא הייתה לגמרי בטוחה כי נועה תוכל לקרוא את היומן ולהבין באמת את הכתוב בו. היא לא הייתה בטוחה כי קריאת היומן לא תזעזע את הנפש הצעירה והרכה הזאת. היא לא הייתה בטוחה כי נועה אכן תוכל להעריך את יפי התרבות ממנה באה. אולי הייתה זו טעות לתת לה דווקא עכשיו את היומן, חשבה, אולי היה כדאי לחכות עוד קצת כשנועה לא תהיה טרודה כל כך בבעיותיה, ואולי בעצם זה דווקא כן היה הזמן המתאים ביותר לתת לה את היומן, אולי זה מה שכן יביא מרגוע לחייה, אולי נועה באמת צריכה לדעת עכשיו הכול.

גברת ששון חשבה על אחותה האהובה שהלכה לעולמה. היא הייתה חסרה גם לה. ויולט והיא היו הילדות הצעירות של המשפחה, פחות משנתיים הפרידו ביניהן, והן היו יחד תמיד, במקום שהייתה בו פרידה יכלו תמיד למצוא את ויולט ולהפך. ויולט הייתה הילדה המרדנית של המשפחה, ופרידה נשרכה אחריה לכל מקום. שתיהן ישנו יחד באותו החדר. בלילות החורף הארוכים הקרים והאפלים, כשפרידה לא יכולה הייתה להירדם, סיפרה לה ויולט סיפורים ארוכים ועצובים על זוגות אוהבים שנמנע מהם להיות יחד, על כלב פיסח ובודד שחיפש לו אהבה, ועל שודדי המדבריות שהיו אכזריים בבוקר ובודדים בערב. בבקרים החורפיים המדבריים שרר קור אימים, ויולט הייתה הראשונה להשכים קום במשפחה כולה. היא הייתה קמה ממיטתה מתלבשת, מצחצחת את שיניה ויורדת אל המטבח כדי להכין לפרידה ולעצמה סנדביץ' לבית-הספר. אחר-כך הייתה מכינה בגדים לאחותה הצעירה, מביאה אותם אל מיטתה, נכנסת אל המיטה של פרידה ומחממת את גופה עד שזו הייתה מסיימת להתלבש, אחר כך הייתה מסרקת את שיערה של אחותה הצעירה, ושתיהן יצאו אל בית הספר. אם היו מאחרות לבית הספר (מה שקרה לעיתים תכופות כיוון שפרידה ביקשה להישאר במיטה החמימה רק עוד דקה אחת ולא יותר....) הייתה ויולט מתחננת אל השוער כי ייתן לאחותה הקטנה להיכנס והיא עצמה הייתה נענשת במקומה.

פרידה יכולה הייתה לחוש את אחותה לצידה, כאשר חשבה עליה. היא יכולה הייתה לחוש את מגע ידיה הרכות והטובות, היא יכולה הייתה לחוש את שפתיה נושקות לראשה, מגוננות עליה גם עכשיו. לא הגיע לויולט ללכת לעולמה דווקא בצורה כזו חשבה פרידה ששון. ויולט סימלה את שמחת החיים של המשפחה. חיוך קבוע היה פרוש על שפתיה השובבות. הסוף שלה היה כל כך עלוב, כל-כך עצוב, חשבה. ויולט איננה וגם אדי איננו, וגם חיים שלה הלך לעולמו לפני שבע שנים. גברת ששון חשה בדידות עצומה. הדור שלה הולך ונעלם, הדור הצעיר הולך ומתרחק ממנה, לכל אחד יש את הצרות שלו. מחר יבואו הנכדים, זה בוודאי ישפר את מצב הרוח העגום שלי, חשבה.

פרק ד': ויולט רוזן

יום שני, 15 באפריל 1991
ויולט בואי הנה מיד, אבל מיד!
אני שומעת את אבא קורא לי, מיד אני חוזרת, אמרתי לנעימה חברתי הטובה ביותר שעימה שיחקתי. אל תלכי לשום מקום, ועליתי במדרגות הצרות שהובילו אל חדר המשפחה של הבית.
ויולט גב' חנוכה התקשרה מבית-הספר ואמרה ששוב התחצפת אל גברת זבידה היום, אמר אבא במבט המפחיד שלו שבישר תמיד על עונש קשה.
מה פתאום, אני לא עשיתי כלום שיקרתי, בעודי מצליבה את אצבעותיי מאחורי גבי, מנסה להיחלץ מעונש. אני יודע שאת משקרת, ואני יודע שהתחצפת, אמר אבא. היא אמרה שגברת זבידה ביקשה ממך להפסיק לפטפט, ושענית לה שאת בכלל לא מפטפטת, ושאולי הגיע הזמן לבדוק את השמיעה שלה באופן יסודי, כיוון שבזמן האחרון זו לא הפעם הראשונה שהיא מאשימה אותך במשהו שבכלל לא קיים.
לא נכון, עניתי לאבא. אני שונאת את המורה הזאת, הטחתי, היא תמיד נטפלת אלי סתם. היא דיברה אלי בגסות ואמרה לי לסתום את הפה ואני עניתי לה שבכלל לא דיברתי, וזה היה מאוד בנימוס, הוספתי לשקר. אם אתה רוצה, אתה יכול אפילו לשאול את נעימה, סיבכתי את נעימה המסכנה בשקרי. תקראי מיד לנעימה, הורה אבא.
ירדתי למטה, לקרוא לנעימה, ובינתיים תכננתי מה אתן לנעימה אם תסכים לשתף איתי פעולה.
נעימה, אבא שלי רוצה לשאול אותך משהו, את חייבת לעזור לי, אמרתי. אם תעשי מה שאומר לך אתן לך את פהימה הבובה שלי במתנה.

את פהימה? תמהה נעימה.
כן אתן לך אותה אני נשבעת לך, אבל את חייבת להגיד לאבא שלי, שכל מה שאני מספרת הוא נכון. בסדר, אני מסכימה, אבל מה יקרה אם הוא יגלה ששיקרנו, שאלה נעימה, ובצדק.
לא יודעת, אני חושבת שעדיף לא לחשוב על זה בכלל, עניתי בצורה האופיינית לצורת החשיבה וההתנהגות שלי. קודם עושים, רק אחר-כך חושבים.

עלינו למעלה. אבא ישב בכורסא האדומה, הגדולה שלו, המרופדת באריג שזור חוטים של זהב אמיתי. כשנכנסנו אל חדר המשפחה נעץ בנו אבא את מבטו המאיים. אבא פנה אל נעימה, מבלי לשאול לשלומה ולשלום משפחתה, כפי שנהג לעשות בדרך כלל כאשר ביקרה בביתנו, ואמר:
אני מבין שקרה משהו בבית-הספר היום.
נעימה נעצה מבטים ברצפה, בוודאי נחנקת משהו, וענתה בחצי פה. כן אדון טוויינה. קרו היום הרבה דברים בבית הספר, למה בדיוק אדוני מתכוון?
אני מבין שגברת זבידה כעסה היום בשיעור על ויולט. מה בדיוק קרה?
אה...אה...גברת זבידה לא כעסה בכלל על ויולט אמרה נעימה. על זה לא חשבתי אני, שאבא יותר חכם ממני. הוא ייתן לנעימה לספר את סיפורה שלה, ולא יציג את הסיפור שלי ויבקש את אישורה.
זה לא מה שגברת חנוכה, המנהלת אמרה לי, אמר אבא ברוגז.
אדון טווינה, אמרה נעימה. ויולט תלמידה כל-כך טובה, שקטה ושקדנית, לא ייתכן שיהיו כלפיה טענות. בכל השעורים היא יושבת יפה, מקשיבה, לא מפטפטת אף פעם, תמיד מכינה את שיעורי הבית. לא ייתכן שהיא עשתה משהו לא טוב. גברת חנוכה התבלבלה בודאי, והתקשרה אליך ולא אל הורים של ילדה אחרת בכיתה שלנו שמפריעה לה.
אפילו אני הרגשתי שהיא הגזימה. ואבא...
אבא שהכיר אותי היטב, וידע שהילדה אותה מפארת נעימה ומהללת בוודאי ובוודאי שאיננה אני, לא ידע אם לצחוק או לבכות.
מה שבטוח הוא, שהוא ידע שמנעימה לא תבוא לו הישועה. הוא קרא אליו את הרכב ושילח אותה אל ביתה. אני ידעתי היטב מה מחכה לי. זהו, זה הסוף שלי חשבתי. שבוע של הסגר בבית, אין יוצא ואין בא. המכות שמחכות לי לא הפחידו אותי. כשאבא הכה אותי, דמיינתי תמיד שמה שאני חשה אינו אלא מגע המים הקרים של הנהר כשאדי פרידה ואני קופצים אליו.
אבא לא צעק הפעם. הוא רק הביט בי במבט מזלזל ואמר:
אני מכיר אותך. אני יודע שהתחצפת אל המורה שלך. לא רק ששיקרת לי וגרמת גם לנעימה לשקר לי. את ילדה רעה, ולא איכפת לך משום דבר ומשום אדם. מה שחשוב לך זה את ורק את. אז עכשיו אני אראה לך מה את בדיוק. תחפשי בארון של החגורות את החגורה העבה ביותר שלי. אני מחכה לך פה, לכי להביא אותה. אם שוב תרמי אותי ותביאי לי חגורה אחרת תקבלי ממני מכות משתיהן.
עליתי לחדר הורי ממררת בבכי...יודעת שדבר לא יוכל לעזור לי יותר. ילדי המשפחה שראו אותי בוכה לא אמרו דבר. הם היו רגילים למראות הללו. אני הייתי הילדה היחידה במשפחה הזאת שחטפה מכות בלי סוף. כולם ידעו גם למה. אני הייתי הילדה המרדנית של המשפחה. פורקת עול ופורצת גבולות. לא פחדתי מדבר ועשיתי תמיד מה שרציתי. שיקרתי בלי סוף ובלי ייסורי מצפון כלשהם. ברחתי עם אדי אל הנהר. דיברתי בחוצפה אל המורות. לא נכנסתי לשיעורים וגנבתי מהמגירה של אימא כסף לממתקים. בקיצור, ידעתי לחיות, ולא נתתי לאף אדם ולשום תשלום שהייתי צריכה לשלם להעיב על רוח ההרפתקנות שלי.

באותו היום חטפתי מכות הגונות, ועד שאימא לא הפצירה באבא להפסיק, אבא לא הפסיק. הגב כאב לי. הישבן כאב לי. לא יכולתי לזוז. כמובן שאחר כך הוא אמר ,שעד לבר המצווה של אדי, שאמורה הייתה לחול עשרה ימים אחר כך, מותר לי רק ללכת לבית-ספר ומיד לחזור הביתה. אסור לי לשחק בחוץ ואסור לי לפגוש חברות. הרכב ייקח אותי בבוקר והוא גם זה שיחזיר אותי. זה לא שבר את רוחי. ידעתי שכל שאני צריכה הוא רק קצת סבלנות, אחר-כך אוכל שוב לעשות ככל העולה על רוחי.

פרק ה': פרידה ששון

למחרת הגיעה סיגל עם רות וגיא לבקר את פרידה ששון בביתה. פרידה ששון חיבקה ונישקה את בתה ואת נכדיה באהבה. היא שלחה את סיגל ואת נכדה הקטן גיא לנוח בחדר השינה שלה, ולאחר שהאכילה את רות והשקתה אותה התיישבו שתיהן בסלון הבית.
בואי רותי, הציעה פרידה, נביא קצת מכבוז לסלון עם צ'אי ונעשה לנו מן מסיבת תה רק לשתינו.
איזה כייף סבתא, איזה פינוקים, אני כל כך אוהבת לבוא אלייך אמרה רות.
אני תמיד מתגעגעת כבר כשאנחנו נפרדות, וסופרת את הימים עד לפעם הבאה שאנחנו נפגשות. הפעם זה היה חמישה ימים שלמים. מיום רביעי ועד היום. כל יום אני שואלת את אימא מתי נוכל לבקר אותך, ואימא תמיד אומרת מחר.
גם אני סופרת את הימים מהפעם שאנחנו נפגשות ועד הפעם שאחריה נשמה טהורה שלי, שאלוהים יברך אותך, כפרה עלייך.
אין מה לעשות רותיל'ה שלי, אימא שלך היא אישה עסוקה. היא עובדת כל יום עד מאוחר וצריכה לטפל בשניכם. מאז שאבא ואימא שלך לא גרים יחד אימא קצת יותר קשה לאימא. הלוואי שהייתי גרה לידכם, הייתי עוזרת לאימא המון, אבל אין מה לעשות זה מה שיש.
כן, אמרה רות, אני יודעת, אבל אני כל הזמן צריכה לספור ימים, פעם זה בשביל לראות את אבא ופעם זה בשביל לראות אותך.
מתוקה שלי, אני יודעת שלא קל לך, נחמץ ליבה של פרידה על נכדתה הקטנה. אולי את רוצה שאקרא לך סיפור נשמה שלי? קניתי לכם ספר חדש על כספיון. את אוהבת את הספרים של פאול קור נכון? הנה, בואי תראי קניתי לכם את "המסע הגדול של כספיון".
לא עכשיו, אולי אחר-כך. סבתא, תספרי לי עוד פעם על איך היה כשהיית ילדה קטנה, ביקשה רות. אני כל כך אוהבת את הסיפורים שלך.
טוב. אז על מה נספר היום? שאלה פרידה ששון.
אולי תספרי לי על דודה ויולט של נועה הציעה רות, תספרי לי על השטויות שעשיתן תמיד ביחד, טוב סבתא? טוב, טוב, את הבוס תותי, ואני אספר לך על כל מה שתרצי.
פרידה ששון חשבה לרגע ואחר כך החלה לספר.
אני אספר לך על בר-מצווה מאוד מיוחדת של מישהו שאת לא מכירה.
את יודעת שלסבתא של דנה, לסבתא חביבה, היה פעם אח שקראו לו אדוארד?
את מדברת על סבתא סוכריות עם האף המצחיק, שאלה רות?
כן, חייכה פרידה, כן, סבתא סוכריות שתמיד יש לה סוכריות בתיק בשבילכם, ובאמת שאת צודקת יש לה גם אף מצחיק.
תמשיכי סבתא...
טוב, אז אדוארד היה הבן של סבתא חביבה, וככה יצא שאני הייתי הדודה שלו, והוא היה האחיין שלי. אבל את יודעת מה? זה בטח מבלבל אותך מאוד, אני אסביר לך איך זה קרה. בעיראק התחתנו בגיל צעיר מאוד והביאו ילדים בגיל צעיר, והחבר הכי טוב שלך יכול היה להיות גם הדוד שלך. במקרה שלנו זה היה ככה, שאני הייתי הדודה שלו. בעצם, שנינו היינו בני אותו הגיל, רק שאני הייתי הדודה שלו, והוא היה האחיין שלי. את מצליחה להבין?
קצת....
לאדוארד כולם קראו אדי, כי אדוארד היה שם ארוך מידי בשביל ילד, והוא היה החבר הכי, הכי טוב שלי. אבל פעם אמרת לי שויולט הייתה החברה הכי טובה שלך, אז למה עכשיו את אומרת לי משהו אחר? כן, זה נכון. ויולט הייתה באמת החברה הכי טובה שלי, אבל אדי היה החבר הכי טוב שלי, הבנת? כן, נו..תמשיכי.
הוא היה חכם, ויפה כמו שבדי. הוא היה דומה לסבא שלי שהיה בלונדיני עם עיניים ירוקות, ירוקות, בדיוק כמו הצבע של החולצה שאת לובשת. פרידה ששון נאנחה אנחה עמוקה...אחר כך הביטה בנכדתה הקטנה, אימצה אותה אל ליבה והמשיכה:
היינו שלשתינו, אפשר להגיד, מן חבורה כזאת ביחד ועשינו המון שטויות. לפעמים עשינו דברים ממש מסוכנים. עכשיו כשאני חושבת על זה אני לא מצליחה להבין אייך לא קרה לנו שום דבר רע...אני מקווה שאת תהיי ילדה יותר מחונכת מאיתנו...סבתא, אני כבר מחונכת, תשאלי את אימא, אני תמיד עוזרת לה עם גיא, ואני לא עושה אף פעם שטויות.
כן, אני יודעת מתוקה. טוב אז איפה היינו?
השטויות שעשיתם, אמרה רות.
עשינו המון שטויות, אבל רציתי לספר לך על בר-המצווה שלו, שהייתה בר-מצווה שלא אשכח אותה לעולם. אני זוכרת אייך התכוננו אצלנו בבית למסיבה הזו במשך שבועות רבים.
המסיבה נערכה בחורף, ממש לפני חנוכה.
מה, שאלה רות, גם בעיראק היה חנוכה?
בטח, צחקה פרידה, חגים חגגו תמיד בכל העולם, גם בעיראק. חג החנוכה לא נולד אתמול, הוסיפה. את הבית היה צריך להכין למסיבה הרבה זמן מראש. וילונות הקיץ הלבנים, שהיו רקומים בתחרה מאוד מיוחדת, שנעשתה בעבודת יד, נארזו. במקומם נתלו וילונות יפים כאלה, עשויים קטיפה, בדיוק כמו השמלה שקניתי לך לפני יום ההולדת שלך.
אפילו את הנברשת שבסלון החליפו לקראת חנוכה, בכל שנה בכלל, ובמיוחד לקראת בר המצווה. הנברשת שנתלתה הייתה עשויה מכסף אמיתי, עליה תשעה קנים, מאוד מיוחדת ויפה. השטיחים שהיו מגולגלים ומאחסנים במשך הקיץ נפרסו. לעולם לא אשכח את ריחות הניקיון של הבית, וריחות הבישולים הנפלאים שעלו מן המטבח.
עבדו אצלנו בבית, לקראת המסיבה, אני חושבת שאולי איזה עשרה משרתים כדי לבשל את כמויות המזון הגדולות שצריך היה להכין, וכדי להכין גם את הבית לקראת האירוע. בדרך כלל היו אצלנו בבית ארבעה משרתים: משרתת שניקתה, משרתת שבישלה, משרתת שטיפלה בויולט ובי וגם בילדים הצעירים של האחים שלי, ומשרת שהיה עושה שליחויות של אימא שלי, כמו קניות, הסעות וסידורים אחרים.
למסיבה הגדולה הזו נידבו המשפחות המכובדות של הקהילה עוד שישה משרתים, כדי לעזור בהכנות. המשרתים היו צריכים עזרה בעיקר בניקוי דגים ענקיים שנקראים דגי שבוט. היה צריך גם לנקות אותם וגם לטגן אותם, אכילת דגים הייתה מצווה, ולכן הכינו המון.
מה, סבתא, הייתה לכם משרתת שטיפלה בכם?
כן, היינו מאוד עשירים ומכובדים בקהילה, ולכן לא אימא שלי חינכה אותנו, אלא משרתת, ואבא פתר בעיות של משמעת. אימא הייתה עסוקה בעיקר במסיבות תה כאלה ואחרות, ומי שזכה לבקר בביתנו נחשב לבר מזל. גם אחותי פרחה שהייתה כבר נשואה ואם לילדים, לא טיפלה בילדים שלה כמעט, אלא התלוותה לסבתא של אימא שלך, שקראו לה דייזי, לאירועים שונים.
אז מה היה ביום של המסיבה?
אז מה היה ביום של המסיבה?
רגע, לאן את ממהרת, אני רוצה לספר לך עוד כמה דברים חשובים לפני שאני מספרת לך על המסיבה עצמה. את יודעת שבעיראק בחורף כל כך קר, עד שהמים קופאים בברזים?
לא, לא סיפרת לי על זה קודם.
היה ממש קר, ולפעמים המים היו קופאים בברזים, ואז היה בלגאן גדול. כל השבוע שלפני המסיבה לא הפסיקו אצלנו להתפלל שהמים בברזים לא יקפאו, כי אז לא ניתן יהיה לבשל את האוכל. ובאמת היה לנו מזל גדול כי זה לא קרה. בלילה שלפני המסיבה התרגשנו כולנו כל כך. חיכינו לסבתא שלנו לסבתא שלי מצד אבא ולדודה שלי נזימה שהייתה אחותו של אבא שלי, שהגיעו ברכבת מבצרה, עיר אחרת.
את יודעת שאנחנו גרנו בבגדאד נכון?
כן סבתא, תספרי לי עוד.
בכל ערב, בשעה קבועה הייתה מגיעה רכבת אל התחנה שהייתה די קרובה לבית שלנו. יכולנו לשמוע את צפירת הרכבת שמגיעה לתחנה, ואחר כך את שעטות הסוסים והכרכרות שהיו מובילות את הנוסעים המגיעים למחוז חפצם.
הבית שלנו היה פתוח בפני יהודים שהיו מגיעים ממקומות אחרים. הרכבים בכל האזור כולו ידעו שאם מגיע איזה יהודי ממקום אחר ואין לו מקום לינה, הוא מוזמן ללון בבית שלנו. אימא שלי, שהייתה סנובית גדולה לאנשי הקהילה שלה, קיבלה בסבר פנים יפות יהודים שהגיעו ממקומות אחרים. לפעמים היינו שומעים בלילה את שעטות הסוסים המתקרבים אל הבית שלנו, מביאים איתם אורח זה או אחר ללינת לילה. באותו הערב היינו ישבנו כולנו וחיכינו לקולות של צפירת הרכבת והסוסים המתקרבים, כי ידענו שסבתא שלי מגיעה ולא ראינו אותה המון זמן. שם אם לא גרת ממש קרוב למישהו, היית פוגש אותו רק במסיבות ולפעמים בחגים, לא כמו היום שעולים על מכונית ופשוט נוסעים את מבינה? והמשפחה של אבא שלי גרה בעיר אחרת שנקראת עד היום בצרה, ובגלל זה כל-כך התגעגענו אליהם.
ומה קרה אז, הם הגיעו?
בטח שהם הגיעו, וכשהם הגיעו ירדנו כולנו במדרגות ורצנו אליהם. זו הייתה פגישה מרגשת מאוד.
אדי קיבל מהם המון מתנות, ולנו הם הביאו ממתקים. את יודעת איזה ממתקים קיבלנו?
איזה ממתקים סבתא? אני נורא אוהבת ממתקים, חייכה רות בהנאה. קיבלתם הרבה סוכריות?
לא, לא קיבלנו סוכריות בכלל, בתקופה שאני הייתי ילדה הממתקים שקיבלנו היו בעיקר פירות יבשים, וגם מהם קיבלנו בקושי, היה גם מלאבס, את יודעת מה זה? זה מן ממתק דביק כזה, ממולא בשקדים. לפעמים אני קונה ממתקים עיראקיים כאלה אצל עזרא במרכז. רק לעיתים נדירות היינו מקבלים שוקולד אנגלי, אם היו מגיעים אורחים מאנגליה או משהו כזה. באותו היום קיבלנו אפילו שוקולד, ועד עכשיו אני יכולה להרגיש את הטעם המתוק שלו בפה שלי. אחר-כך נכנסו כולם לסלון של האורחים ואדי אירגן הצגה נהדרת לכבוד האורחים החשובים. אדי היה אלוף בהצגות, לפעמים הוא גם הכין איתנו סרטים. אדי היה מכין את הסרטים בעצמו מגזרי עיתונים. הרי לא הייתה טלוויזיה, ולקולנוע היה הוא היחיד מבין הילדים שיכול היה ללכת.
למה?
כי הוא היה בן, ולכן ויולט ואני לא יכולנו ללכת, ושאר הבנים של המשפחה היו פשוט צעירים מידי. בכל אופן אדי ארגן הצגה. הוא היה השחקן הראשי שהיה מאוהב בשחקנית הראשית...
ומי הייתה השחקנית הזאת?
אני. הוא היה מאוהב בי, ואני הייתי מבסוטה, את יודעת למה? לא חיכתה גברת ששון לתשובת נכדתה, כי גם אני הייתי מאוהבת בו.
וואוו...אמרה רות. מה, סבתא, את היית הדודה שלו והיית מאוהבת בו?
כן, ענתה פרידה ששון, ולרגע זהרו פניה כפני אותה ילדה צעירה ומאוהבת.
ומה קרה אחר כך? למה לא התחתנת איתו?
רגע, רגע, קטנה. זה כבר סיפור ארוך, ארוך.
טוב, תספרי לי קודם על ההצגה שלכם, ביקשה רות, מרותקת.
טוב...אז ככה. אנחנו היינו הכוכבים של ההצגה הזאת. והיו גם שחקנים אחרים שגייסנו כדי להשתתף. אימא ואבא של הזוג המאוהב היו שתי חברות שלי, שלבשו בגדים שלקחו מההורים שלהן. כולם שיתפו איתנו פעולה וחיכו להצגות שהכנו. היה גם דוד זקן ורשע שאותו שיחק הבן הבכור של פרחה דני, את מכירה אותו, שהיה צעיר מאיתנו, וזהו אלה היו השחקנים. והסיפור היה סיפור קורע לב על אהבה אסורה, כולל שירים של זמרת מאוד מפורסמת שקראו לה לילה מוראד, שירים שאני שרתי, והיו שירים שאדי שר, ואלה היו שירים ששר אותם זמר שקראו לו עבד אל וואהאב. כולם חיכו להצגה הגדולה. אנחנו ערכנו הרבה, הרבה חזרות, יא בינתי, עד שהגענו למסקנה שההצגה הזאת באמת מוכנה, ואז הכנו הזמנות לשכנים, לחברים ובטח שגם למשפחה
שלנו ולאורחים המכובדים שהגיעו.
אוי אני רואה שאימא התעוררה....
אבל סבתא, את עוד לא סיפרת לי כלום על הבר-מצווה הזאת
בפעם הבאה אני מבטיחה לך להמשיך מתוקה, כפרה עליך, עכשיו בואי ונכין קפה לאימא שלך...

פרק ו': ויולט רוזן

יום רביעי, 17 באפריל 1991
חלק א': "ימי ההמתנה"

עשרת הימים הבאים עברו עלי בחלומות בהקיץ ובהתרגשות. בר המצווה של אדי התקרבה. אני ספרתי את ימי העונש שלי בציפייה ובהתרגשות. אדי בן שלוש עשרה, קשה היה לי להאמין. הוא הופך לבוגר. הוא היה מבוגר ממני ואני הערצתי את טוב ליבו ואת חוכמתו. אדי ידע תמיד לומר את המילה הנכונה. הוא היה חופשי ללכת לקולנוע ואחר כך היה מתאר לנו בפירוט רב את אשר ראה. אדי היה מכין לנו סרטים מגזרי עיתונים ומקרין אותם לנו, הוא אירגן אפילו כיבוד להפסקות. אדי הצחיק אותי כשבכיתי, והציק לי כשהייתי משועממת. הוא היה החבר הכי טוב שלי, ויחד עם פרידה, אחותי היינו חבורה מאוד עליזה.

כשהגיע סוף, סוף ערב היום המיוחל הבטנו החוצה מגג הבית, מצפים בדריכות להגעתם של דודתי מדלן, אחותו של אבי, וסבתא שלי שהתאלמנה כשהיו ילדיה קטנים. סבא שלי נלקח במלחמת העולם הראשונה להלחם בטורקים ומאז לא חזר, וסבתא שלי, אישה צעירה מטופלת בשלושה ילדים קטנים, עשתה כמיטב יכולתה לפרנסם בכבוד. למחייתם, קנתה בדים בשווקים הסיטונאים והסתובבה איתם מבית לבית כדי למוכרם.
כששמעה על שמחה במשפחה זו או אחרת, הייתה רושמת את בקשותיה של אם המשפחה, וידעה להגשים את חלומותיה. אימא שלי לא סלחה לסבתא שלי על מעמדה הנמוך. היא הרי הייתה בת רבנים מצד אחד של משפחתה ובת עשירים מהצד השני. אבי אומנם היה מלומד, בקושי ראוי לה, אך היא לא יכולה הייתה לשאת את האישה הקשישה והנחותה הזאת שנאלצה להפוך לכלתה.

המפגשים עם סבתא שלי היו לכן, נדירים. אני הערצתי אותה ואהבתי אותה. היא תפרה לי תמיד שמלות מהממות, עטורות מלמלות, על-פי האופנה האחרונה בלונדון, ולכן ציפיתי כל כך לראותה. את דודה שלי, מדלן, לעומת זאת, לא חיבבתי. היא הייתה יהירה וחשבה שילדים הם מטרד. אני חושבת שלא חיבבתי אותה בעיקר בשל הסיפור הידוע לשמצה בקהילה שלנו על השפלתה של אימי, כאשר זו החליטה שהנדוניה שקיבלה אימי מהוריה אינה מספקת, ושלחה אותה חזרה לבית הוריה של אימי.

אנחנו, בני הדור הזה, בני סוף האלף השני נתקשה להבין את גודל העלבון. במשפחות בעיראק נהוג היה שהכלה מביאה עימה לחתונתה נדוניה שנאספה עבורה על ידי הוריה מיום לידתה. הוריה של אימי טרחו במיוחד, כיוון שהיא הייתה בתם הבכורה אחרי אובדן של כמה תינוקות לפניה. בעיראק של תחילת המאה לא שררו תנאים בריאותיים כמו אלה של היום, ולכן תינוקות רבים מתו בלידה או בסמוך לה. אימא שלי הייתה הבת הבכורה, בבת עינו של אביה, ובבת עינם של בני המשפחה המורחבת,. סבי שקד רבות על הנדוניה. הוא דאג לתת לאימי נדוניה מפוארת שכללה רהיטים מיוחדים, מפות רקומות תחרה וזהב, וילונות לחורף וקיץ, וכל מה שצריך היה לאכלס את ביתו של הזוג הצעיר. הנדוניה יצאה לדרך לאחר שהועמסה על עגלה גדולה. כל מי שראה אל העגלה העמוסה הזאת ידע שזוהי נדוניה שנוסעת לבית החתן למתן אישור.

הנדוניה של אימא שלי יצאה לדרך, הנדוניה של בנת רובן שהייתה נדוניה מכובדת במיוחד זכתה לליווי קולוליש מכל דיירי השכונה, יהודים וערבים כאחד. דודה שלי, מדלן, שהייתה קנאית וממורמרת, ושמעולם לא בנתה לה משפחה משל עצמה או בכלל חיים עצמאיים, והייתה נשרכת תמיד אחר סבתא שלי, החליטה שהנדוניה שהגיעה לביתם אינה מספקת ושלחה אותה חזרה אל ביתו של סבי. לאורך כל הדרך חזרה כשהבינו דיירי השכונה מה קרה, הכו על פניהם, על גופם וצעקו יא בוי, יא בוי, אסון קרה, שבר גדול. על ההשפלה הזאת לא סלחה אמי לדודתי מעולם. כשאבא קיבל העברה לבגדאד העיר הגדולה, רווח לה לאימי, שלא תצטרך לראות יותר את פרצופה של המרשעת הזו בכל יום.

חלק ב': בר-המצווה

יום חמישי, 18 באפריל 1991
סבתא הגיעה, סבתא הגיעה, קראנו כולנו בהתרגשות מגג הבית וירדנו במהירות במדרגות המובילות אל הכניסה כדי לקבל את פניה. נפלתי אל צווארה של סבתי האהובה, שאימצה אותי אל ליבה ולחשה לי שהיא אוהבת אותי ושיש לה שמלה משגעת בשבילי בתיק שהביאה איתה, שמלה שאוכל ללבוש למסיבת הריקודים שתתקיים אחרי מסיבת הבר-מצווה הרשמית. סבתא, לחשתי תודה, תודה, התגעגעתי אלייך כל-כך....אבא ואימא ירדו אף הם לקבל את פני האורחות, ואחר-כך נכנסנו אל הבית. הבית היה כבר מוכן למסיבת בר המצווה ואדי היה מאוד מרוגש.

למען האמת כשאני חושבת על המסיבה הזאת היום, נדמה לי שהוא לא אהב כל-כך את תשומת הלב הרבה הזאת. בכל רגע אפשרי חמק מן הבלגן והרעש כדי לנסוע באופניים החדשים שקיבל מהוריו של ריצ'י. ריצ'י היה חברו הטוב ביותר של אדי והוא היה בנו של מיסטר הארדי, הבוס של אבא שלי שהיה המנהל הכללי של המשרד להשקיה ולחקלאות. אבא שלי עבד כמנהל החשבונות הראשי של המשרד, וקשרים יפים נוצרו בין המשפחה האנגלית שהייתה בשליחות בעיראק, ובין המשפחה היהודית שלנו. תפקידו העיקרי של המשרד היה אספקת ציוד להגנה מפני שיטפונות נהר הפרת שעלה על גדותיו מידי שנה. המשרד של אבא שלי סיפק שקי חול, עצים, שקי מלט וכדומה, כדי לסייע לאזרחים להגן על חייהם ורכושם. בכל אופן אדי וריצ'י היו החברים הכי טובים בעולם, הם נפגשו כל יום אחרי בית הספר, הם בילו יחד בחצר הטירה שבה התגוררה המשפחה, הם ראו סרטים והצגות יחד, והם חלמו על בנות. אדי חלם על פרידה. ברור לי שכבר אז הוא היה מאוהב בה. פרידה הייתה אז יפיפייה. שערה היה שחור כעורב, עורה היה צח כשלג, עיניה חומות, עיניים גדולות וסקרניות, ואופייה הטוב היה ידוע לכל. אומנם היא הייתה הרפתקנית לא קטנה, אך טוב ליבה כיסה על כל משובה שעשתה.

הבית היה מלא מפה לפה בהנחת התפילין. כולנו היינו


× /*Short description about this book. It's must be in attribute ALT on current image.*/