ראיון עם המשורר שלומי חסקי
ד' חשון, אוקטובר 2011
שלומי חסקי

רויטל:
שלום לך שלומי ידידי. אנחנו ידידים וותיקים, כמי ששרתו בנח"ל יחד, וחולקים חוויות אדירות מימי ההאחזות העליזים. אני זוכרת אותך חורז חרוזים עוד אז, שקוע בעולם של מילים. האם יהיה נכון לומר שמילים וחרוזים הם חלק מעולמך עוד מגיל צעיר?

שלומי חסקי:
אותיות, מילים ומשפטים בעברית הם עבורי בית. אני מחובר לעברית, אוהב אותה, זקוק לה, גר בתוכה. כך זה היה ונמשך החל מילדותי.

רויטל:
מתי התחלת לכתוב שירה? מתי ידעת שאתה משורר?

שלומי חסקי:
התחלתי לכתוב שירה בשנות העשרה המוקדמות שלי. במהלך השנים, כשהייתי כבן שלושים, וחשתי שכתיבת שירה מהווה את אחד הקשרים המהותיים שלי עם העולם, התחלתי להבין שאני משורר. הדבר כמו קיבל תוקף חזק כששיריי החלו להתפרסם בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ששיריי החלו נקראים בעצרות (למשל על ידי יאיר לפיד ב"שירים בכיכר" - עצרת בכיכר רבין ביום הזיכרון לחללי צה"ל) ועוד, וכמובן כשהתחלתי להופיע ולקרוא משיריי בפסטיבלי שירה שונים ברחבי הארץ.

רויטל:
איך השפיעה הכתיבה על חייך, ואיך השפיעו חייך על הכתיבה שלך?

שלומי חסקי:
הכתיבה "לקחה" אותי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת ת"א, ואחר כך גם לקחה אותי ללמוד לימודי עריכה באוניברסיטת בר אילן. עם השנים גם הרגשתי והבנתי כי "אני כותב – משמע אני קיים!" אני מחובר לכתיבה, מחובר בעיקר לשירה העברית לדורותיה, מסתובב עם אנטנות רגישות, כי זה אני, ולמעשה כותב את עצמי ואת סביבתי.

רויטל:
שתף אותנו הקוראים בחוויית הוצאת הספר הראשון שלך לאור. איך בחרת את השירים? האם היית צריך לעבור תהליך פנימי מסויים שגרם לך להוציא את הדברים החוצה? אייך והאם הוצאת הספר לאור שינתה משהו מתפיסת העולם שלך? אילו תגובות אתה מקבל מאנשים על הספר?

שלומי חסקי:
את ספרי "האקדמיה ללשון מגומגמת" (הוצאת עמדה-כרמל), הוצאתי רק כשחשתי בשל לכך מבחינה נפשית. רוב שירי הספר ראו אור בכלי התקשורת ובביטאוני ספרות שונים, ולמעשה כינסתי אותם בספר. בחרתי במינון מסוים של שירים, כי לא רציתי להעמיס על הקוראים יתר על המידה, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת כלום". המוטו היה להכניס אותם לעולמי. על העטיפה הקדמית מצולמת עינית של דלת, רוצה לומר, כשפותחים את הספר כמו נכנסים לאינספור מצבים ותמונות מעולמי ובכלל. לשמחתי הרבה זכה הספר לביקורות אוהדות ביותר, החל בידיעות אחרונות, דרך מעריב, מקור ראשון, ישראל היום, רדיו, YNET ועוד.

רויטל:
אני מבינה שעברת לגור בקיבוץ, מה גרם לך לעשות את המעבר הזה, האם הכתיבה שלך הושפעה מהמעבר? איך השפיע המעבר על המשפחה שלך?

שלומי חסקי:
תמיד חלמנו להתגורר בגליל העליון, ולשמחתי הצלחנו להגשים זאת. משפחתי נספגה יחסית דיי מהר בהוויה הקיבוצית. לי לקח לא מעט זמן להבין שלא מדובר בצימר. ובקשר לכתיבה, לאחר שנות כתיבה רבות בעיר קצת קשה להתחיל לכתוב על הירוק-ירוק הזה. אני עדיין כותב על האספלט הרותח, על אוטובוסים מלאי אנשים ועשן, על סמטאות העיר האפלות, רוויות האלכוהול, טבעות עשן ועוד ועוד. יש הגורסים כי אני משורר חברתי, כותב על החברה הישראלית ועל הדבקים המחברים אותנו כחברה ההולכת ומתפוררת. בשיריי אני מרבה לעסוק ב"אני השואל שאלות ומתחבט", בצבא, בשכול, בעוני ובפער החברתי, בקיום האנושי בכלל והישראלי בפרט. לא אחת אני חש כאחד שלוקח מזלג מלובן וחופר עמו עמוק בבטני, או כאחד שכותב "ולא לוקח שבויים". כותב את עצמי בלי כחל ובלי סרק. אני בהחלט מאמין שבעתיד הירוק ייספג יותר בתוכי ואכתוב גם שירים שקטים ורגועים;, שירים בנוסח "הזמן הכפרי הדשן הרחום...", על פי לאה גולדברג.

רויטל:
מה התוכניות שלך לעתיד? האם אתה שוקד על הוצאתו של ספר שירה נוסף? תוכניות עריכה מיוחדות? חלומות?

שלומי חסקי:
בימים אלה אני מסיים לכתוב את ספר שיריי החדש. מאמין שייצא לאור בלי נדר בשנה הקרובה. לפרנסתי אני עובד כבר שנים רבות כעורך, הן תוכן והן לשון, בדרך כלל אוהב זאת. מקווה שאוכל בעתיד להוציא לאור גם ספר פרוזה פרי עטי.

רויטל:
תודה מקרב לב, שמחה לארח אותך ומקווה להיפגש תמיד רק בשמחות!


הוספת תגובה חדשה
שם:
דואר אלקטרוני:
כותרת:
תוכן:
למאמר זה נוספו 2 תגובות
2.
1.

× /*Short description about this book. It's must be in attribute ALT on current image.*/