ראיון עם המשורר בלפור חקק
אלול תשע"א, ספטמבר 2011
בלפור חקק

שלום לכולם
הראיון הראשון בעברית עולה באתר שלי לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אני שמחה להציג את בלפור חקק, משורר מוכשר ויו"ר אגודת הסופרים. לעונג הוא לארח אותך בלפור באתר שלי.

רויטל:
מתי היתה הפעם הראשונה שהעלית שיר על הכתב?

בלפור:
כשהייתי בן עשר בערך כתבתי שיר על ילד מוכר עיתונים שעובר מרחוב לרחוב וקורא : "קנו עיתון, קנו עיתון/ כי כתוב בו על בן גוריון". משפט זה היה הפזמון החוזר בסוף כל בית... המניע לכתיבת השיר היה הופעתו של ספר שכתב מורה שלי מכיתה א', שמאוד הערצנו אותו, מיכאל סגל. הוא יצא לגמלאות, וכשהיינו בכיתה ד' הוציא לאור ספר סיפורים קצרים וזכרונות מתקופת היותו מורה: "על סף החידלון". הוא בא להפסקה אלינו התלמידים לבית ספר "אליאנס" ברחוב אגריפס בירושלים ומכר לנו את ספרו בצירוף הקדשה אישית. מאוד הוקסמנו מכך שהוא הוציא לאור ספר. אך אני זוכר את עצמי כילד קורא את הספר ואומר לעצמי: אני יכול לכתוב יותר טוב ממנו... וכך זה התחיל. לקחתי מחברת חדשה וכתבתי עליה "מחברת שירים", והשירים זרמו.

רויטל:
מתי ידעת בבירור שאתה משורר?

בלפור:
כשהייתי נער נבחרתי יחד עם אחי התאום הרצל לכַתב-נוער של "מעריב לנוער". פרסמתי שירים, סיפורים ומאמרים. התגובות שקיבלתי עם השנים חיזקו בי את ההכרה שאני משורר. אך הרגע שבו ידעתי זאת בוודאות היה הרגע שבו יצא לאור ספר השירים שהוצאנו בכריכה אחת "במזל תאומים". חיים באר שהיה אז צעיר כמובן (הוא מבוגר מאיתנו בשלוש שנים) הציע למו"ל בני דון יחיא (שידוע היום יותר כמשפטן) את שֵם ספרנו, כיוון שהם היו בקשרי חברוּת. זמן קצר לאחר צאת הספר, צלצל אלינו המשורר מנפרד וינקלר, שנחשב אז מאור ספרותי של קבוצת עקד וביקש לקיים אירוע ספרותי ולשלב אותנו עם ספרנו. היינו נרעשים להופיע בפאנל אחד על במה עם לאה גולדברג ואלכס זהבי. מנפרד ריאיין אותנו בבית העם בירושלים. נדמה לי שזה היה הרגע שבו ידענו שאנו משוררים, שאנו בתהליך הארוך של התקבלות ספרותית בתודעה של הקהל הישראלי.

רויטל:
מה היה חלום הילדות שלך להיות “כשתהיה גדול”?

בלפור:
כשהייתי ילד, החל מגיל עשר ידעתי שאהיה סופר ומשורר. עם זאת, חשבתי להיות עורך דין, אולי גם בגלל לחץ משפחתי של הוריי. הם כיוונו אותי ואת אחי התאום להיות עורכי דין. קדימון לכך עבורי היה שהתקבלתי בצה"ל להיות חוקר מצ"ח, ורכשתי ניסיון רב כחוקר פלילי וגם צברתי חוויות רבות והופעות בבתי משפט צבאיים. אך שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, פתאום עבר לנו "בום" בתודעה: התייעצנו בינינו והגענו למסקנה הרצל ואני, למרות שהתקבלנו ללימודי משפטים (והיה קשה להתקבל!!), שעלינו ללמוד ספרות עברית ותנ"ך ולא משפטים. זה היה קשה להוריי לקבל זאת, ועשינו את השינוי במשרד ההרשמה של האוניברסיטה העברית, בלי להתייעץ בהורינו. הם קיבלו זאת קשה מאוד, ובמשך כל השנים חזרו ואמרו לנו שאנו טועים, גם לאחר פרסום ספרינו. אנו שלמים עם עצמנו, וכאן אני מרשה לעצמי לדבר בגוף ראשון רבים.

רויטל:
אילו נושאי שירה קרובים ביותר לליבך?

בלפור:
מי שקורא בספרי שיריי יודע שהנושאים המרכזיים הם: ירושלים, ארס-פואטיקה, אהבה, משפחה ולפעמים גם כתיבה על הקיום הישראלי (שירים שנתפסים לא פעם כ"שירים פוליטיים", גם אם בעיניי הם שירים קיומיים). אדגים זאת בשיר קצרצר ממש על ירושלים, שמצוטט במקומות רבים:

	הֵם קָרְאוּ לָהּ: שָׁלֵם
	הֵם קָרְאוּ לָהּ: יְבוּס
	הֵם קָרְאוּ לָהּ: קַפִּיטוֹלִינָה
	הֵם קָרְאוּ לָהּ: אֶל קוּדְס
	
	הֵם עָשׂוּ חַצְרוֹת קָדָשֶׁיהָ
	אֻרְווֹת וּגְלָלִים וְאֵבוּס
	כְּדֵי לִמְחֹק אֶת שְׁמִי.
	
	וַאֲנִי קוֹרֵא לָהּ: יְרוּשֶׁלִי.
	בַּיּוֹם. בַּלַּיְלָה. וּבַחֲלוֹמִי.
	השיר מופיע בספר שיריי "מצב החומר מצב הרוח".

רויטל:
על מה היית רוצה לכתוב ולא כתבת עדיין?

בלפור:
יש לי חלום לכתוב פואמה ארוכה על הסופר דויד שחר ועל יצירתו "היכל הכלים השבורים", יצירה שנקראת גם בעגה הספרותית: "הלוריאן". אני אוסף חומרים בזיכרון כל הזמן ועדיין לא כתבתי שורה אחת של יצירה זו. התחושה שלי שיום אחד היא תיכתב. אני מעריץ את סידרת הספרים הזאת, וגם הדרכתי לא פעם בירושלים סיור בעקבות "היכל הכלים השבורים". אני מתחיל את הסיור בטחנת הרוח של משכנות שאננים בתצפית על הכנסיה הסקוטית ומסיים אותו בבית הבישוף ברחוב הנביאים, שהוא ביתו של גבריאל לוריא גיבור ה"לוריאן".

רויטל:
איזה מאורע בחייך היה משמעותי ביותר לכתיבת שירה?

בלפור:
המאורע המשמעותי ביותר ששינה את שירתי הוא הופעת ספרו של אברהם תווינה "גולים וגאולים" בשנת 1977. הייתי אז בן 29 ולא כתבתי עד אז אף שיר על משפחתי. השירים היו שירים ליריים, ולא נגעתי בחומרים משפחתיים, מתוך תחושה שלא אוכל לעולם לכתוב שירי משפחה. ואז יצא ספר זה, והוא הגיע אלינו באמצעות המשפחה. התברר שכותב הספר תִיעד שם את הפרעות שקרו ליהודי עיראק בשבועות תש"א, יוני 1941: פרץ אז פוגרום ביהודים של בגדד, לאחר המרד של ראשיד עלי, שהיה מקורב לנאצים. בימים אלה שהיו ימי חג והפכו לימים של דמים, נרצחו שני אחיה הבכורים של אמי סעידה חקק לבֵית חבשה. התברר מן הספר כל הסיפור המשפחתי והשֵבר הגדול. הפרק על משפחתנו מסיים בכך ששבע שנים אחרי הפרעות, בשנת 1948, נולדו המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק, והמשפחה ראתה בלידתם פיצוי משמַים על מות הנרצחים. זו הייתה מַכּה לתודעה !!! עד אז גידלו אותנו כילדי העצמאות, ילדי התקומה. קראו לנו בשמות ציוניים הרצל ובלפור, כי נולדנו סמוך לעצמאות. הלבישו אותנו כל עצמאות בחולצת עצמאות עם דגל ישראל מוטבע בחולצה. לא סיפרו לנו על הפרעות, כי רצו לחסוך מאיתנו את הימים השחורים של הגלות. והנה, זה כּתוּב בספר!!! ניגשנו לאמא שלנו ושאלנו אותה: מה זה צריך להיות הסיפור הזה? היא הייתה המומה ואמרה: "כן, אתם מזכירים אותם, אתם תמיד יחד ועוסקים בספרים כל זמן... וגם הם.." כך התחיל המסע שלנו אל הסיפור המשפחתי, ופרסמנו בעקבות זה – כל אחד בנפרד- ספר שלם של שירי משפחה: ספרִי נקרא "ואז בקץ היוחסין", וספרו של הרצל "תעודה נשכחת".

רויטל:
על מה לעולם לא תכתוב?

בלפור:
העיקרון שלי ששום דבר אנושי לא זר לי, לכן קשה לי להתחייב על מה לא אכתוב. אך נראה לי שמבחינה לשונית אני צמוד למסורת הדורות, ללשון של כל הנדבכים היהודיים, ואתקשה לכתוב שירים בשפה נמוכה מדי. עשיתי ניסיון כזה בכתיבת השיר שלי "פְרֵחה ברחוב המשוררים" בספרי האחרון, אך בעת כתיבתו ידעתי שאני פורץ גדר, ונראה לי שיִקשה עליי לחזור על ניסיון זה

רויטל:
מה אתה מאחל לעצמך לשנה הבאה עלינו לטובה?

בלפור:
אני מאחל לעצמי להיות נאמן לרצף התרבותי היהודי. לשמור על ענווה בהיותי בתוך היכל הספרות העברית ולזכור תמיד שיש מי שקדמו לי בהיכל הזה. אני מאחל לעצמי לפעול למען אחרים מתוך אהבת חינם. אני מאחל לעצמי להגיע לתודעה של רבים בקהל הישראלי שיכירו את יצירתי, והיא תהיה בת בית בתוך התודעה שלהם. נראה לי כי השירה שלי ושל אחי התאום היא זרם נפרד בשירה העברית.

רויטל:
מה אתה מאחל לקוראים?

בלפור:
אני מאחל לכל קוראי העברית להתפעם מחדש מהפֶּלא של תחיית העברית בדורנו כשׂפה של יצירה. לפתוח ספר "בראשית", לקרוא את פסוקיו ולהתפעם מכך שאנו קוראים את הדברים בשפתו הקדומה של העם היהודי, ואנו מבינים את השפה. אני מאחל לקוראים לראות עצמם נאמנים של השפה העברית ושל ארץ ישראל, ארץ המולדת של העם היהודי. אלה שני המרכיבים הבסיסיים של זהותנו כאן. וכמובן, להתחבר תמיד לכל מקורות היצירה של העם, בין אם האדם הוא דתי או לא: זו המורשת שלנו, ומתוכה אנו צומחים.

רויטל:
אנא הוסף את השיר שאתה חושב שהוא הכי קרוב לליבך שכתבת?

בלפור:
השיר שהכי קרוב ללבי הוא השיר "גלות". שיר זה היה הראשון שכתבתי, כשהתחלתי לכתוב את שירי המשפחה. אני גאה בכך שהשנה הזאת שנת תשע"א הוא נקבע כשיר חובה לבגרות בחטיבה העליונה. האינטרנט מוצף היום עיבודים דידקטיים לשיר זה, ואני גאה בכך. הוזמנתי לבתי ספר רבים לשוחח על השיר, ואף כתבתי בעקבות כל המפץ הזה שקרה לי את השיר "חיי סבי לאחר מותו", וניתן להגיע אליו דרך האינטרנט. והנה השיר "גלות".

	 סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁקוּפִים 
	 וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַשׁ הַכֻּתֹּנֶת 
	 הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים
	 וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְׁמו בְּעֹנֶג
	בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.
	סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.
	
	וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
	מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
	עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
	וְלֹא הָיְתָה
	לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
	ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ 
	וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו
	וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף
	וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.
	וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו
	בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב
	לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

	סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.
	נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.
	וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ
	נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.
	רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת
	טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָׁה
	חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה.
	
	וּלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת
	פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.
	סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.
			
		

רויטל:
מי הוא המשורר האהוב עליך ביותר?

בלפור:
המשורר האהוב עליי ביותר הוא נתן אלתרמן, ורבים משיריו אני מדקלם בעל פה. אני מודה שאני אוהב גם את החיבור שלו לכְּלל, לגורל היהודי. אני אוהב את שירי "הטור השביעי", וכשאני כותב שירים ישראליים קיומיים, אני חש שאני מתחבר לאותו מעמד משוררי, מעמד של "הצופה לבית ישראל", שקשור ליַחַד, לקיום היהודי. באחד משיריו האקטואליים כתב אלתרמן: "כי לא ניסוג מִפּה ודרך אין אחרת/ אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". לא פעם אני חש במאבק הקיומי שלנו, שאני כותב מתוך אותן חפירות...

רויטל:
עם מי היית רוצה להיפגש לארוחת ערב?

בלפור:
אם ניתן היה להפעיל מכונת זמן, הייתי רוצה לפגוש את סבא רבא שלי, חכם ציון חבשה, אב בית הדין של בגדאד. הוא עסק גם בצדקה וחסד והֵקים את "אגודת עוזרי דלים", כדי לסייע לחלשים בחברה. על פי העדויות, הוא היה איש ציבור, אך כתב גם פיוטים ושירים. לצערי, אומרים לי שכתב פיוטים, אך איש לא שמר שום פיוט שלו, והדברים כנראה נשארו בגדר ניירות כתובים שפרחו ברוח. בפגישה זאת הייתי מבקש ממנו את פיוטיו ומספר לו, שאני רואה עצמי ממשיך שלו גם בפעילותי הציבורית וגם בנאמנותי לשפה העברית.

רויטל:
איזה חפץ היית לוקח איתך לאי בודד?

בלפור:
אני יודע שהתשובה תישָמע צפויה, בעיקר משום שהייתי בנערותי חתן תנ"ך עולמי לנוער. ואכן, לאי בודד הייתי לוקח ספר תנ"ך, והייתי מוצא בו גם מקור יצירה וגם מרפא. השפה שלי מעוגנת בתנ"ך, וכשאני על אֵם הדרך או על אי בודד, עבורי התנ"ך הוא שפת אֵם..

רויטל:
תודה רבה בלפור על שהשתתפת בראיון. אני רוצה לאחל לך שנה טובה ומתוקה, שנת יצירה והנאה. שנה טובה גם לכל בית ישראל וליושבים בגולה. שנה של הגשמת חלומות של בריאות ושמחה. מאחלת לכל היושבים בגולה כי תלכו בעקבותינו ותשובו ארצה. בסופו של דבר אין לנו ארץ אחרת.


הוספת תגובה חדשה
שם:
דואר אלקטרוני:
כותרת:
תוכן:
למאמר זה נוספו 12 תגובות
12.
11.
10.
9.
8.
7.
6.
5.
4.
3.
2.
1.

× /*Short description about this book. It's must be in attribute ALT on current image.*/