גמרתי הבוקר לגמוע את הספר החדש שלך, שקניתי ממך בהיותך באטלנטה. גמעתי ובכיתי. הזדהיתי עם חלק כל כך גדול מהספר, כאילו קראת את המחשבות והרגשות שלי ונתת להם מילים, פשוטות, כנות, ישירות וללא בושה. לא יכולתי לעזוב את הספר עד שנגמרו לי הדפים בו, כי רציתי לדעת איך מיכל תצליח לפתור את הפלונטר שלה וזאת תוך כדי ידיעה, הבנה וקבלה שלכל אחת ואחת יש סיפור אחר, גם אם מאוד מאוד דומה. מעניין אותי מאוד לשמוע ממך - איך הבאת את מיכל ״הביתה״ ואיך לא הצלחת ממש להביא את עצמך לשם? האם פתרת את הדילמות שלך הפרטיות באופן שונה? האם הדילמות של מיכל שונות משלך ורק אימצת דברים ששמעת מסביב מישראלים אחרים? האם בהחזרתה של מיכל השקטת חלק ממך שרצה לעשות כמוה אך לא יעשה זאת יותר? אני סקרנית. הספר מאוד אינטימי ורגיש. הסקתי, אולי מהר מידי, שהוא מתחבר למה שאת הרגשת או מרגישה. נשארתי סקרנית לשמוע עוד.

אם יתאים לך, אשמח לפטפט טלפונית, אך בינתיים, אני צריכה כוס תה חם כדי להחזיר לעצמי קצת נוזלים…..

תודה רויטל, על החויה !!!!!


יעל, אטלנטה.


 

ספרה של רויטל שירי-הורוביץ, בת עיראק, פורס לפני הקורא את קורות חייהן של שלוש בנות משפחה אחת, ויולט ופרידה, שתי אחיות שנולדו בעיראק, והיגרו לישראל בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. ונועה, הבת של ויולט שנחשפת לסיפור חייה של אימה דרך יומן שויולט מפקידה בידיה של פרידה. הספר הוא בעל חשיבות רבה, בכמה רבדים. ראשית, הגיבורות בספר הן הנשים במשפחה, אך חשוב מכך הוא שסיפור המשפחה מסופר מן ההיבט הנשי. אם בעבר נחשפו הקוראים לסיפורי היסטוריה שנכתבו על גברים, ואף סיפורים על נשים נכתבו על ידי גברים, הרי שרויטל שירי-הורוביץ, משרטטת ביד רגישה ועדינה, את מהלך חייהן של גיבורות הספר, ומאפשרת לקהל קוראים הצצה להלכי הרוח שלהן, לרגשותיהן, ולתחושות שלהן ביחס לקורות אותן. רויטל שירי-הורוביץ, מניחה מראה מול הקורא ושואלת שאלות נוקבות, האם אנו מספרים את הסיפור המשפחתי לדורות הבאים, האם אנו מחויבים לו ומעבירים אותו הלאה ...

ד"ר ענת אדרת
המרכז ללימודי ידיש
אוניברסיטת בר-אילן


 

סיפורה של משפחתי "הניצולים והנספים" מהבלוג של ענת אדרת


 

 

שלוש פעמים, לא פחות, רויטל שירי־הורוביץ, 49, ובעלה אמנון, היטלטלו הלוך ושוב עם משפחתם בדרך הארוכה מהארץ לסיאטל שבאר־ צות־הברית, ובכל פעם השתקעו לשנים אחדות. דווקא היא, ששירתה בנח“ל, שעליה אמרו חבריה ש“את הכי ישר־ אלית שיש“, מתגוררת היום בסיאטל עם בעלה וארבעת בניהם, יותם, 21, נדב, 18, רועי, 15, וברק, 10. בספרה ”להתראות בקרוב“, שיצא לאור עכשיו בהוצאת ”ספרי עיתון 77“, היא מתארת את חיי הקהילה הישראלית שם, בפר־ בר שבו ממוקמים גם הקמפוס המרכזי של מיקרוסופט, משרדי גוגל ובואינג, ו“לאחרונה מגיעים גם הרבה חבר‘ה מאמדוקס“. מה שלאחדים נשמע כמו חלום, מתואר בספרה כמציאות מורכבת יותר הכוללת תחושות זרות וארעיות, תלישות, חוסר ודאות, בדידות, בגידה של חברת ילדות וחיי קהילה שנבנית במרחקים במקביל לגעגועים עזים למשפחה ולארץ. שירי־הורוביץ גדלה בחולון, ברמת גן ובהרצליה, ושירתה בנח“ל, באילות ליד אילת. היא למדה באוניברסיטאות תל־אביב וחיפה לתואר ראשון ושני בספרות ובגיאוגרפיה. בשנה השנייה ללימודים פגשה את מי שיהיה בעלה, אמנון. ”היינו תפרנים“, היא מספרת. אמנון, איש מחשבים, קיבל הצעת עבודה בלונדון, והם נסעו לשם לשנה ש - הוא עבד במיקרוסופט )היום בגוגל(. אז חוותה לראשונה את הלם המעבר מתרבות לתרבות. ”אנשים דיברו שם על מזג האוויר ומה יעשו בסוף השבוע ושתו בלי הפסק. בהתחלה חשבתי ’איזה אנשים שטחיים!‘, והלכתי לתיאטרון ולא בדקו את התיק שלי. ואחרי כמה חודשים הבנתי שבעצם ככה אנשים אמורים לחיות, ושאנחנו כאן בישראל המשוגעים, ושאדם צריך לחיות את החיים שלו ולא של המדינה שלו, בלי פחד מפיגועים ובלי מלחמות“.


לאה רודיטי
עיתון "את"

Read More


 

ביקורת בעיתון עולם האשה

 

Read More


 

 


 

שלוש פעמים שבה רויטל שירי הורוביץ לארץ ובחזרה לסיאטל, ביחד עם בעלה וארבעת ילדיה, אשר שניים מהם נולדו בארץ ושניים מהם כאן בארה"ב. הרצון התמידי לשוב לארץ ולגדל את ילדיה שם ומפח הנפש שספגה בכל פעם מחדש, עוררו בה מחשבות: איך זה שישראלים שחיים שם מפנטזים על חיים כאן בארה"ב וחושבים שכולנו מיליונרים, ואיך זה שאנו הישראלים החיים כאן, מפנטזים תמיד על חזרה לארץ. האם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר? "אז זהו”, עונה שירי הורוביץ, "רציתי להראות שהדשא לא ירוק יותר, הוא פשוט אחר".

 

כתבה ב ynet.co.il

Read More


 

 


 

ספרה החדש של רויטל שירי הורוביץ, 'להתראות בקרוב', מטפל ברגישות בנושא חשוב הנוגע לקהילה הישראלית המתגוררת בארצות הברית. דרך קשר מתערער בין מיכל לבעלה דן (שניהם חווים את החיים בארצות הברית באופן לחלוטין שונה) וקשר מכתבים מתערער בין מיכל לתמרי, חברת ילדות קרובה (זו חיה בסיאטל, האחרת בתל-אביב), מועלים סימני שאלה וספקות לא קלים לגבי תחושת הזהות של הישראלי החי את 'החלום האמריקאי'. דור הילדים, הנולדים והגדלים בחו"ל, מחדד את שאלת הזהות ומעמיק את האתגר העומד בפני דור ההורים לשמר את ישראליותו.

לצד עירבול הזהות הישראלית-יהודית-אמריקאית, מעלה העלילה גם את סיפורה האישי של מיכל, שהישאבותה אל חיי הרגע, הכאן והעכשיו - המעבר לארצות הברית, הנישואין, הקריירה המתפתחת של הבעל, גידול הילדים - דחו את עיסוקה בשאלות המהותיות לחייה - תחושת ההינתקות מחייה הקודמים בישראל, מחבריה הקרובים ומבני משפחתה, הינתקות מהפיתוח העצמי ומהקריירה שלה, שנבלמה במקום החדש בשל מחסומי שייכות ושפה, ולבסוף הינתקות גם מבעלה ומילדיה, בשל הפער בין ההסתגלות שלהם לעומת אי ההיקלטות שלה.

סיפורה האישי של מיכל הוא מקרה פרטי, שאינו מלמד בהכרח על הכלל. עם זאת ניתן בהחלט להזדהות עם תחושותיה ולבטיה – תחושת הגעגוע למקום הישן והמוכר המתפקד כמו 'בית', תחושת חוסר השייכות המלאה למקום החדש הדובר שפה זרה, תחושת הפער הבין דורי בין האם שנולדה שם ונותרה מהגרת, לילדיה שנולדו כאן, לתרבות האחרת, ותחושת ההחמצה הקיימת לעתים, על חיים שחלפו אחרת מהנחלם ומהמתוכנן. 

ספרה של רויטל קריא מאוד, העלילה קולחת והנושא המועלה בו רלוונטי וחשוב. נהניתי לקוראו!

 

טלי אסנין-בראל

מחברת הספר “גשרים של זכוכית”

 


 

סיפורם של יהודי עיראק בעיראק ובישראל סופר עד כה בעיקר על-ידי מספרים גברים, שחוו את החיים בעיראק ובישראל ואת המעבר ביניהן. ספר זה מוסיף לסיפורים אלה קול נשי וצעיר יותר. רויטל שירי-הורוביץ מספרת את הסיפור באהבה ובטון רך. זהו רומן ריאליסטי מרתק, שמקשר בין עבר להווה, בין דמויות שהיו למה שהן הנחילו לדורות הבאים, והווי חייהן. 'אני מרגישה צורך לכתוב דברים למען הדורות הבאים', כותבת ויולט ביומנה שברומן, אך גם לדורנו הם מדברים, מרגשים וחשובים. על נועה נאמר ברומן, שהיא 'שילוב של אשכנזי עם עיראקית', אולי נקרא לה: עיראכנזית או אשכראקית? אנו יוצאים בעיקבותיה למסע אל העבר הבונה את זהותה בהווה.

פרופסור חקק


 

בשפה פשוטה, יומיומית וקולחת, נפרשת בפנינו יריעה עשירה של קורות משפחה יהודית ענפה מבגדד, ובעיקר של שתי האחיות, ויולט ופרידה.
התיאורים הישירים והריאליסטיים של העלייה ארצה ושל החיים במעברה הזכירו לי את הספר "כל בית צריך מרפסת" של רינה פרנק מיטרני, שתיאר את הווית העולים בחיפה, במיוחד של בני העדה הרומנית. כאן נחשפים לחיי היומיום של הפלח המבוסס יותר בקהילה היהודית העיראקית, לסגנון החיים ולבית הגדול ובו כמה דורות, שמתנהל כמו קומונה תוססת. טרגדיות אישיות, תקוות וחלומות, התמודדות עם מחלה ומוות פתאומי, אהבות נכזבות ואהבות מפתיעות, שמחות משפחתיות וכמובן הרבה-הרבה אוכל – בונים את הסיפור המרתק והסוחף הזה. וכמה אופייני לעם נודד כמו שלנו, להגיע ביחד עם בת הדור הצעיר, נועה, למסקנה ששורשים ותחושת ביטחון וזהות הם לא עניין של גאוגרפיה, אלא חיבור למשפחה.

לאה רודיטי
עיתון "את"



 

במשך 5.5 שנים, בין הריונות ולידות והסעת ארבעה בנים לבתי הספר, החוגים והצופים, שקדה רויטל שירי הורוביץ על ספר הביכורים שלה. כן, זה לקח לה הרבה מאוד זמן, אבל מה לעשות כשאת אמא לארבעה ובין כתיבת עמוד או שניים, את צריכה גם לסיים תארים (בספרות עברית וגיאוגרפיה) וגם לחזר אחר הוצאות לאור בארץ והכל בשלט רחוק.

איילה אור-אל
מהעיתון SHALOM LA



Read More


 

סיפורן של שלוש נשים, בגילאים שונים וממקומות רגשיים שונים מתגולל לאורך אורכו של הספר "בת עיראק". נועה היא צעירה כבת עשרים שאיבדה את אימה ואת כיוונה לפני מספר שנים בעקבות מחלה קשה, ועכשיו מקבלת באמצע הכאוס בו היא שרויה הזדמנות להציץ עוד רגע לעולם בו חיה האם, ושלא ידעה על קיומו

"בת עיראק": שלושה דורות בספר אחד
24 בינואר, 2008 מאת רוני מולה

Read More


 

מרשם להכנת קובה במיה לפי הבישול העיראקי מהבלוג של גיטה המקורית באתר תפוז

 
מרשם זה נזכר בספר "בת עיראק" שכתבה רויטל שירי-הורוביץ.

הספר יצא בהוצאת טרקלין.

ביקשתי מרויטל שתעביר לי את המתכון כולו, על כל פרטיו, כי בספר הוא מקוצר מאוד. כך הדור הצעיר של יוצאי עיראק יוכל ליהנות מהטעמים והניחוחות של הבית הישן.

אימה רשמה לנו אותו, אך המקור הראשוני למתכון היה אביה דוד ז"ל, שהיה השף האמיתי במשפחה. על כך תודתי לכל משפחת שירי.


 

Read More


 

× /*Short description about this book. It's must be in attribute ALT on current image.*/